בשבוע שעבר ביליתי עם אילן בבודפשט, שבוע קר וחם, חשוך ומואר, ולגמרי שמח וממלא את הלב. אותו הלב, שהיה, גם ככה מלא, בעיקר מן היכולת החוזרת שלי להתגבר על פחד הטיסה, שחבר לחיי אי שם
אם יש דבר מפתיע, ובכל שנה מחדש, זה שבעיצומו של להט הקיץ ובתוככי אווירת החופש הגדול, כבר ניצבים להם החצבים הצחורים, ומזכירים לנו שהקיץ, על זיעתו ועל חומו לא יישאר פה לנצח, ושהנה, מגיח לו
אני מתחילה מסוף הסיפור האישי שלי – על החוויה שלי כמנחת קבוצות לומדות. מה לומדות? מתוך ואת המקורות היהודיים, תוך שילוב מקורות בני זמננו. כמנחת קבוצות לומדות איני באה ללמד אף אחד, ובוודאי שאין לי
ערב ערב שבועות, וסיפור מגילת רות מהדהד בי. במגילת רות אין מלחמות, אין סיפור על רוע, אין סיפור על ניסים, וגם "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר" (ר' זעירא
במלאת שנה לבלוג – ולא, לא אגיד שהזמן עובר מהר, כי הוא פשוט טססס – החלטתי (שוב) לקשר אותו לזמן, ז"א לפסח המתרגש עלינו בעוד כמה ימים, ולכתוב על הגדה – אגדה, ז"א סיפור –
יחסי הגומלין בין האדם והטבע מעסיקים אותי בזמן האחרון, הן בשל העיסוק בסיפור הבריאה במסגרת הסדנה לצילום בהשראת המקורות בה אני מנחה את החלק הלימודי, הן בשל הגעתו הקרובה של טו בשבט, יום הולדת לאילן,
למה בחרתי לדבר על גבולות? כי יש בהם משהו מתעתע. מצד אחד מגוננים ונוסכים בטחון ומצד שני, כשמם – מגבילים. מצד אחד עוזרים לנו לשמור על עצמנו מפני אחרים (וגם מפני עצמנו), ומצד שני אינם
כשהחלטתי על הקמתו של הבלוג הזה, חשבתי כמה טוב יהיה כשיהיה לי נושא, איזו כותרת מכוונת, שמתוכם ארקום את מפת היצירתיות באומֵר, שירה, תמונות ומדרש. והנה מתחוור לי אט אט, שעצם בחירת הנושא הוא חלק
ערב תשעה באב הוא זמן טוב לחשוב על נושא שמעסיק אותי רבות: נקודת מבט, או יותר נכון, נקודות מבט, כי אין אחת… שנאת חינם היא אחת הסיבות שבגינן נחרב בית המקדש. הסיפור המדרשי על קמצא
כשהקמתי את הבלוג, חשבתי שיהיה נחמד אם אפרסם את הפוסטים מדי חודש ביום מיוחד. נניח, ראש חודש עברי, או ה-15 לחודש לועזי. אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד, וגם קביעוּת די לחוד, וכך יוצא (ממש במקרה) שאת