בשבוע שעבר ביליתי עם אילן בבודפשט, שבוע קר וחם, חשוך ומואר, ולגמרי שמח וממלא את הלב. אותו הלב, שהיה, גם ככה מלא, בעיקר מן היכולת החוזרת שלי להתגבר על פחד הטיסה, שחבר לחיי אי שם בתחילת שנות השלושים שלי, ושהה בי כמעט עשרים (!) שנה, ואת קורותיו-קורותיי, אני מספרת בסיפורישי.
אם יש דבר מפתיע, ובכל שנה מחדש, זה שבעיצומו של להט הקיץ ובתוככי אווירת החופש הגדול, כבר ניצבים להם החצבים הצחורים, ומזכירים לנו שהקיץ, על זיעתו ועל חומו לא יישאר פה לנצח, ושהנה, מגיח לו – פתאום – הסימן, שגם השנה זה יקרה. כילידת יולי, חובבת-קיץ-אמיתית, החצב הזה מולי, המבטא
אני מתחילה מסוף הסיפור האישי שלי – על החוויה שלי כמנחת קבוצות לומדות. מה לומדות? מתוך ואת המקורות היהודיים, תוך שילוב מקורות בני זמננו. כמנחת קבוצות לומדות איני באה ללמד אף אחד, ובוודאי שאין לי כוונה מסיונרית. לשום צד שהוא. אני מביאה את המקורות (עתיקים וחדשים כאחד), שואלת שאלות ומעוררת
ערב ערב שבועות, וסיפור מגילת רות מהדהד בי. במגילת רות אין מלחמות, אין סיפור על רוע, אין סיפור על ניסים, וגם "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר" (ר' זעירא ברות רבה פרשה ב סימן יד). המגילה מגוללת סיפור אנושי, אפשר לומר נקודתי. על משפחה,
במלאת שנה לבלוג – ולא, לא אגיד שהזמן עובר מהר, כי הוא פשוט טססס – החלטתי (שוב) לקשר אותו לזמן, ז"א לפסח המתרגש עלינו בעוד כמה ימים, ולכתוב על הגדה – אגדה, ז"א סיפור – סיפור. ('סיפור' הוא גם שם פעולה וגם שם עצם, הוא גם התהליך וגם התוצאה). כאחת
יחסי הגומלין בין האדם והטבע מעסיקים אותי בזמן האחרון, הן בשל העיסוק בסיפור הבריאה במסגרת הסדנה לצילום בהשראת המקורות בה אני מנחה את החלק הלימודי, הן בשל הגעתו הקרובה של טו בשבט, יום הולדת לאילן, וכיום חג הטבע ושמירתו, חג איכות הסביבה, והן בשל גשמי הברכה היורדים בימים אלו של