
איך אפשר בו זמנית גם ‘לאהוב את מה שיש’ וגם לרצות לשנות את מה שיש?
אחת הסוגיות הקשות לעיכול היא היחסים המורכבים
בין ‘קבלת המציאות‘, כי כך החיים רוויים פחות מתח,
ובין ‘הרצון לשנותה‘, כי כך אפשר לנוע, ופחות להיתקע במקום.
איך אפשר בו זמנית גם ‘לאהוב את מה שיש’ וגם לרצות לשנות את מה שיש? בהחלט דיסוננס קוגנטיבי.
בצמתים שונים בחיים יצא לי לשמוע לא מעט את המשפט ‘ככה זה’, ומיד אחריו מגיעה אחותו התאומה ‘אין מה לעשות’.
בעיקר כשהלנתי על מסגרות גדולות, כמו מערכת החינוך (נגיד שיטות הוראה שלא אהבתי, כאמא),
כמו הצבא (נגיד, שיטות טרטורים שלא הבנתי, כאמא),
כמו המדינה (שיטות סדרי העדיפויות שלא אהבתי),
וגם בפן האישי, כשהתמודדתי עם סוגיות בריאותיות כאלו ואחרות,
כשלא ראיתי עין בעין את הפתרונות שנתנו לי (ואני בכוונה לא כותבת ‘הציעו’) הרופאים.ות – ענו לי ידידיי וידידותיי – ככה זה!
אני רואה סביבי א.נשים עם לחץ דם גבוה, סוכר גבוה, ו- זה מה יש.
עם חרדות, ו- ככה זה.
עם עבודה מתסכלת (מאוד) – ו- זה מה יש
עם יחסים סבוכים עם הקרובים.ות להם.ן ו- ככה זה.
ואני תוהה, האמנם?
מצד שני, אם אני לא מקבלת את הקיים, ושואפת לשנותו,
הרי שאני, כפי שביירון קייטי אומרת, מתווכחת עם המציאות, והויכוח הזה מכניס הרבה מתח לחיי.

זמן חול המועד פסח כעת, ואני מגלגלת בראשי חזור וגלגל את סיפור יציאת מצרים,
ובסיפור התנכ”י אני שמה לב שבני ישראל הכורעים תחת הנטל, סובלים ועובדים, עבדים וסובלים, אינם מנסים לשנות את הקיים. לבד מלצעוק בכמה הזדמנויות (מעטות) לאלוהים, לא מתואר שום נסיון לצאת מהמצב, שום אקטיביות.זולת הערב האחרון לעבדות, עת ניחתה במצרים מכת הבכורות. היחידות שהיו אקטיביות היו המיילדות, ויוכבד, מרים ובת פרעה, הן אמנם לא יזמו שינוי אך הביעו התנגדות פעילה לגזירות פרעה. הן בהחלט לא אמרו ‘ככה זה’ או ‘זה מה יש’.
חז”ל בקוראם את הכתוב, תוהים איך יכול להיות ששנים רבות (מאוד) עוברות ובני ישראל לא מנסים להרים את ראשם, אפילו לא מתלוננים, ועל כן הם דורשים ומספרים על נשים צדקניות שיזמו ודחפו את בעליהן לקיים מצוות פרו ורבו, ועל מרים שתמכה ועודדה את עמרם, אביה.
ובכל זאת, מי שמחליט להוציאם ממצרים הוא ה’, ומי שעושה זאת בפועל הוא ה’, והם, כנראה משום שרוחם, רוח עבד, אפילו לא ניסו לשנות את המציאות.

ובחזרה אלינו, למציאות כמובן…
לאחר שנים שהתחבטתי רבות בסוגיה הבנתי ש-
שביל הזהב בין לקבל את המציאות ובין הרצון לשנותה נמצא בהלך הרוח בכל רגע ורגע. ומה זה אומר?
שאם, לדוגמא, אני מתמודדת עם כאבים, אז ברגע הכאב, אני מקבלת אותו, איני מלקה אותו ובוודאי שלא את עצמי על עצם קיומו כרגע. למה? כי זו המציאות שלי כרגע. התלונות שלי אליה ועליה לא יועילו, כרגע. ואף יזיקו.
יתרה מזו –
לא אקום בבוקר עם הידיעה הברורה שזה מה יש,
גם לא אקטר מן הבוקר עד הערב למה זה קורה לי או כמה קשה לחיות עם הכאב. (וזה קשה)
מצד שני, עם זאת, ויחד עם זה, ובמקביל, (אני ברורה, כן?)
לא אשאיר את המצב כפי שהוא, ז”א אנסה לעשות עם עצמי ו.או בעזרת סיוע מבחוץ, דברים ומהלכים שיקלו על הכאב, אם לא יעלימו אותו כליל.
לקבל את המצב אינו אומר לא לרצות לשנותו.

ושתי מילים על שינוי:
אני, מהדוגלות שאת הסוגיות יש לפתור מן השורש,
ובמקרה או שלא במקרה בכל הדוגמאות שהבאתי למעלה, זה אפילו אפשרי.
ובמקרה או שלא במקרה, את חלקן הבאתי מעולמי שלי.
אז אני מקבלת את זה שאני קצת חופרת, ובמקביל מנסה לשנות את זה ולאוורר.
מועדים לשמחה,
שמחת קבלת היש
ושמחת השינוי במידת הצורך (והיכולת)