שמתי לב שאני יוצאת מוצלחת מאוד בתמונות כשאני מחייכת. חיוך כזה גדול, בריא, שמח.
ומאז הגילוי המשדרג-חיים הזה, אני משתדלת לחייך אל מול המצלמה, שלא לומר לצחוק, ככה שיראו לי את השיניים.
טוב, זה עדיין לא מבטיח תמונות מוצלחות, אבל באלו שכן, נדמה לי שהוא מוסיף המון.

* כשנתבקשתי לשלוח תמונה לכתבה בעיתון הגולן, זו התמונה שבחרתי.

מעבר לכך, ידוע שצחוק מועיל לבריאות, הוא פשוט עושה טוב. בואו נגיד שלפחות ברגע שהוא.
ובכלל, אם נביט בילדים וילדות נבחין ללא קושי שהן צוחקות המון, הם מחייכים, בלי חשבון, ככה בטבעיות.
ואם נביט במבוגרים ומבוגרות נבחין בלא מעט שפתיים קפוצות.
בתקופת עבודתי כשכירה, היה זה הצחוק, או העדרו, שאותתו לי לראשונה שעלי לחשב מסלול מחדש, היה זה כשאחד העובדים, איתו היה לי עבר הומורוסטי משותף, עצר אותי במסדרון: “רוחמה, את כבר לא צוחקת”.
???, אפילו לא שמתי לכך לב.
לעתים, נדרשת מראה חיצונית שתשקף לנו את מצבנו, במיוחד כשאנחנו לא מורגלות לחיות חיים מודעים.
הייתי כל-כך עמוק בתוך החיים: אמא משקיענית (וקצת עצבנית) ל-3 ילדים, רעיה נהדרת (וקצת עצבנית) לבן זוג אהוב, ועובדת מסורה (וכלל לא עצבנית), שמתוך כובד החיים, משא האחריות, אחריות המשרה הפכה להיות רצינית. רצינית מדי.
כעבור כשנתיים גמלה בי ההחלטה להפסיק את מירוץ העכברות, וכדרכו של ריפוי, לקח לי חודשים ארוכים, אם לא למעלה מזה, להשיב את החיוך להיות חלק ממני ומחיי. ועודני.
ולא, זה לא שאני מחייכת כל הזמן, ולא, זה לא שאין לי סיבות להתעצבן, אבל אני זוכרת להזכיר לעצמי לחייך, לצחוק, לשמוח.

וכאן אני מהרהרת, האם יצירה יכולה להתקיים במצב צבירה חיוכי?
או במילים אחרות, עד כמה סבל הוא המניע של כוח היצירה?
אם נבחן את חייהם של חלק גדול של האמנים הגדולים ושל היוצרים הנהדרים, נגלה שהם היו רצופי סבל, חולי, עוני, היו להם חיי משפחה מסובכים, ילדות עשוקה וגם יציבות לא הייתה מנת חלקם.
יש האומרים שדווקא משום כך הנצה תאוותם ליצור, דווקא מתוך הקשיים נולדה אומנותם.
בהחלט ייתכן שמורכבות חייהם הייתה קרקע פוריה ליצירתם, אך אני בהחלט לא סבורה שזהו תנאי הכרחי ליצירה.
יצירה נובעת מתוך קושי, זוהי אכסיומה רווחת שאמונה בה עלולה להגביל אותנו באחת משתי האפשרויות:
* האמונה שרק סבל יביא יצירה – גורמת לנו, באופן תת מודע, לייעד עצמנו לחיות חיים שיש בהם סבל, ולהימנע מלשאוף לחיי אושר, שמא יילקחו מאיתנו היכולת וההשראה ליצור.
* כשאנו חיים.ות חיים “רגילים”, נטולי מכאובים קשים אנו עלולים.ות להימנע מילצור, זאת משום שאין לנו זכות, אנחנו לא שייכים.ות לחומרים מהם בנויים אמנים. ואם בכל זאת אנו יוצרים.ות אנו עלולים.ות להמעיט בערכה של יצירתנו, שהרי היא לא נבעה ממקום מספיק מיוסר.

ובכל זאת? כשאנחנו מסופקים.ות, ומרבים.ות לחייך,
עלינו לדאוג ולמלא את מעיין היצירה,
עלינו לזכור לשתות ממימיו,
עלינו לסגל לנו הרגלי יצירה, שיבואו לידי ביטוי בזמן המוקדש לה, במקום מתאים,
עלינו להשרות על עצמנו השראה חיצונית ופנימית,
עלינו לזכור לטפח את החלק היוצר שבנו,
לתת לו תשומת לב, לפנק אותו, להחמיא לו,
ולאפשר לו להתבטא (כמה שיותר) בחיינו.

כן, זה דורש תשומת לב, זה דורש מודעות, זה דורש זמן, זה נמשך.
והתמורה? נהדרת!

חדוות יצירה.

החדווה שמתלווה לתהליך היצירה,
וגם החדווה שעליה נשענת היצירה.

אז, חייכת היום?

***
כאחת שמחוברת מאוד לשפה ולמילים אני יודעת כמה כוח יש להן ואיזו השפעה (בלתי מודעת) הן נושאות איתן על החשיבה שלנו. ולכן, עד שלא יימצא פתרון הולם יותר לשוויון שפתי (חלקי כבר קיים, ואני בהחלט משתדלת ליישמו), אני אשבור קצת לעצמי את המקלדת ולכם.ן את העיניים. תודה על ההבנה.