
בשבוע שעבר ביליתי עם אילן בבודפשט, שבוע קר וחם, חשוך ומואר, ולגמרי שמח וממלא את הלב.
אותו הלב, שהיה, גם ככה מלא, בעיקר מן היכולת החוזרת שלי להתגבר על פחד הטיסה, שחבר לחיי אי שם בתחילת שנות השלושים שלי, ושהה בי כמעט עשרים (!) שנה, ואת קורותיו-קורותיי, אני מספרת בסיפורישי.
התגברותי הנמשכת בשילוב ימי החנוכה גרמו לי להתעסק לא מעט בענייני אור וגבורה, והעלו בי שאלות מעניינות כמו:
האם "גיבור.ה" ו"חזק.ה" הם אותו דבר? האם גבורה היא רק מעשים יוצאי דופן? האם רק מי שמנצח.ת הוא 'גיבור.ה' ? האם ה'גיבור.ה' תמיד מנצח.ת? מה ההפך של גיבור.ה? האם "גיבור.ה" הוא רק מי שפועל.ת למען הזולת, למען הכלל – למען מטרה מוסרית? האם גבורה היא התנהגות חד פעמית או מתמשכת?
לא יכולתי למצוא יום מתאים יותר מהיום, א' טבת, כדי לכתוב על גבורה, על גבורתי שלי, ולהביא מדרש-סיפור העוסק בגבורת נשים. (שזהו, אפשר להודות, סוג של אוקסימורון בשפה, שבה שורש המילה גבורה הוא ג.ב.ר, גבר).
א' בטבת, הוא חג הבנות, חג שנחוג בקהילות יוצאות אפריקה בנר השביעי של החנוכה. החג חיבר את גבורת החג עם גיבורות הקשורות לחג כמו חנה ושבעת בניה, יהודית וכן את חנה החשמונאית, שאת סיפורה אביא בהמשך.
בראש חודש טבת, היו נוהגות הנשים להתקשט בתכשיטים ובגדים חגיגיים, להכין מטעמים מיוחדים, ולספר את סיפוריהן של הנשים שהפגינו יוזמה, תושיה, אומץ לב וגבורה, והתייצבו בנחישות אל עבר הסכנה, כדי להציל אחרים, שלא לומר את העם כולו.
חג הבנות הוא חלק ממנהג ראשי החודשים, בהם נהגו הנשים לשבות ממלאכות ולנוח. בשנים האחרונות חודש מנהג זה בקרב נשים, כולל קבוצת הלבנה בחידושה, שהנחיתי בגולן, יחד עם חברתי מרים דהן, תחת חסותה של המדרשה באורנים, ועיינות, יהדות ישראלית בגולן.
שמחתי לפני חודש להשתתף בערב ראש חודש בביתה של ממה רינה, כחלק ממסורת ראשי חודשים שמארגנת ומנחה כלתה, הילה טוכמכר משעלי, מזה למעלה מעשור. עשה לי ולעוד נשות הגולן חשק גדול לחגוג יחד מדי חודש. הנה זרקתי רעיון.

אגדה
~~
הבת החשמונאית
תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלוהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם.
ועוד גזרו: שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוהי ישראל, הלכו ישראל ומכרו שוריהם.
ועוד גזרו עליהם: שיהיו בועלין נשיהן נדות, הלכו ישראל ופרשו מנשיהן.
ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעלה.
ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול, כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה.
אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו.
כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון.
כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא חוץ מעיקר המלכות. וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים.
(בתוך "בית המדרש", חלק א', בעריכת א' ילינק)
אפשר לומר שהסיפור מתאר את מחאת ה- #metoo הראשונה. ואם כיום נדרש אומץ רב להיחשף ולזעוק את סיפורי ההטרדות, הרי שבסדרי החיים של המאה ה-2 לפני הספירה, כשחלק מסימני השליטה על עם כלל השתלטות על גופן של נשותיו (כדאי לשים לב שהמילה בעילה היא לקבל בעלות) – היה הדבר מהפכה של ממש. נו גבורה אמיתית.
אז מה היה לנו? מלכות יוון, שבמסגרת רצונה בהתייוונותם של נתיניה היהודיים גזרה עליהם כמה גזרות:
* כיתוב על דלת הבית המציין שאין לבני הבית חלק באלוהי ישראל, תגובת הנגד הייתה עקירת הבריחים.
* כיתוב מילות כפירה על קרני השוורים. תגובת הנגד – מכירת השוורים.
* הגזירה השלישית – בעילת הנשים הנדות, תגובת הנגד- פרישת הבעלים מהן.
* והרביעית הייתה בעילת הנשים בערב כלולותיהן. תגובת הנגד – אההממ, לא הייתה תגובת נגד, הגזירה התקבלה בשתיקת הגברים ובמתן הסכמה לאינוסן של הנשים במשך שלוש שנים ושמונה חודשים (!).
עד ש…
עד שקמה אישה אמיצה, בתו של יוחנן הגדול (למדרש זה יש גרסה שנייה, ועל פיה מדובר בחנה, בתו של מתתיהו כהן גדול), בכל מקרה כוהנת ממשפחת החשמונאים, פשטה את בגדיה ועמדה ערומה קבל עם ועדה.
ואחיה המכבים? משום פחדם מנקמת השלטון היווני התנערו ממנה ואף וביקשו – כן,כן – לשרוף אותה.
רק אחרי שבגבורה רבה הוכיחה אותם בצביעותם "היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו.", נפל להם אסימון הברונזה, והם הבינו שעליהם להפוך את תגובותיהם הפאסיביות והמתחמקות למשהו אקטיבי, שיכלול כמובן גם התנגדות לאינוסן של הנשים. למעשה, התייצבותה הנועזת של הבת החשמונאית אל מול השלטון ואל מול אחיה ועמה – חולל את נס המרד, שהסתיים ב-"נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא" ניצחו הצעירים שהלכו להילחם באנטיוכיה.
~~
סיפורישי
הייתי אמא ל-2, בת 30 וקצת, התבוננתי במסך הטלוויזיה, ראיתי מטוס טס בשמים (אלא איפה??), ומשהו בתמונה לא הסתדר לי, ובעיקר נשמטה מסך התמונות שמוחי יכול לשאת, התמונה בה אני יושבת בתוך אותו מטוס הנמצא בשמים.
כאן המקום לספר, שתהליך איסוף החרדות למיניהן כבר החל, ומשהו בי לא עיכל זאת, לא חשב שנכון לשתף בזאת, ובטח ובטח שלא להודות שיש כאן בעיה וכדאי ללכת לטפל בכך. כי כל אלו – לחלשים, ואני , כמובן – חזקה (!).
זכרון שני שנצרב בי – עשור לנישואינו (אני בת 35), מרפרפת על המודעות הקטנות, שבאחרית העיתון, אלו שמפרסמות דילים לאנטליה, חושבת שהיה נחמד לחגוג את המאורע בטיסה זוגית. שנינו בעומס עבודה, מזגזגים בינה ובין החיים, אבל – מבינה שבלית ברירה החגיגות יתקיימו בארץ.
אחר כך כמהתי לשלום עם סוריה, כדי שאוכל להגיע לאירופה בצורה יבשתית, ולכל אורך התקופה שכנעתי עצמי שאין כמו ישראל, וכמה טוב לנפוש בבית.
בשלב מסוים, אילן, שחשב שטיפול בהלם יהיה מועיל, הפתיע אותי והזמין לנו כרטיסים לרודוס, ובהמלצת אחותי צייד אותי בספר "לעצור את המתח" של שיטת סילבה, ובכדורי רגיעון, שמאוד מאוד עזרו.
עם הנחיתה ברודוס הייתי בהיי מטורף והייתי בטוחה שפיצחתי את השיטה. אך החיים, הו החיים, יחד עם חוסר ההבנה שלי איך מנכיחים חוויה חיובית – מצאתי עצמי בקרקוע שארך עוד כמה שנים טובות. כולל המשך ההסתרה, כי אני חזקה! וגיבורה!
מכאן, הרשימה של נסיונותיי ללמד עצמי לעוף היא די ארוכה: סדנת הפגת חרדת טיסה עם טייס, טיפולי ביופידבק (הגעתי עד כרתים), לימודי ה-NLP (כי אמא שלי שמעה על מישהי שהתגברה על פחד הטיסה בזכות הטכניקות), המשכתי גם לשנה השניה, שבה למדנו על פוביות.
הצלחתי להגיע לטורקיה, וליוון, ליהנות פעמיים מנופש של משפחתי המורחבת, וכבר הרשיתי לעצמי לשתף במגבלתי. אבל, הקושי והאנרגיות שליוו אותי בימים של טרום הטיסה והמחשבות על איך ומה יהיה שריחפו על ראשי כענן במהלך החופשה עצמה, גרמו לי להבין שאני צריכה להשלים עם המצב, ולהפנים, שטיסות ואני זה לא. מה שנקרא – לי זה עולה יותר.
כך, עד 2011, ואני כבר בת 47, אילן ואני צועדים את צעידת הבוקר שלנו, ואילן מספר לי שבעוד שנה וחצי, פברואר 2013, יתקיים בהודו פסטיבל הקומבה-מלה, אותו פסטיבל שזכינו לראותו בביקורנו בהודו, במסגרת הטיול הגדול שלנו למזרח. הוא זכר שהפסטיבל, הבומבה-מלה, שמתקיים כל ארבע שנים במקום אחר, הופך פעם ב-12 שנה לפסטיבל ענק, ואם הטיול שלנו בהודו התקיים ב-1989, הרי ש-24 שנים אחרי, מביאות אותנו הישר לעוד שנה וחצי.
ואני, בלי להתבלבל, עניתי לו – אנחנו נוסעים. לא יודעת איך אעשה זאת, אולי אדרש להרדמה, אולי על גבי אלונקה, אבל אתה ואני נהיה שם. שוב.
בנסיבות לגמרי אחרות, ששוות סיפור בפני עצמו, הגעתי לדיקור אצל יאיר מימון ברמת אביב.
כשהוא סיפר לי על נסיעותיו הרבות לחו"ל, שיתפתי אותו בקנאתי הרבה, וכשגילה את דבר חרדת הטיסה שלי, צהל והכריז שיש לו טיפול נהדר למגר אותה. אמר ועשה, שינה את תוכנית הטיפול שלו, ולא אחר היום בו ישבתי יום אחד בסלון (הפעם בצד אחר שלו), ופתאום יכולתי לראות עצמי במטוס, ואפילו נהנית מהחופשה הצפויה לי בחו"ל, כבמטה קסם ירד מעליי המסך העבה והחשוך שלא אפשר לי לעשות כן קודם לכן.
חייבת לציין, שלמרות שהשתמשתי במילה מטה קסם, אני בטוחה, שלא רק הדיקור עשה את העבודה הנהדרת, נוספו לזה שלל הטיפולים הקודמים שעשיתי, ובעיקר העבודה הפנימית שעשיתי עם עצמי ללא לאות. באותה תקופה, למדתי לימודי ימימה, והמשכתי לחזק ולייצב את עצמי, וכאישה כותבת החלטתי לנהל יומן "טיפולי" לו קראתי "הודו לה' כי טוב".
כדי להגיע מוכנה לטיסה הארוכה להודו, החלטנו לפרגן לעצמנו בקיץ טיול משפחתי לארץ מולדתו של אילן, איטליה.
ביקשתי מהחברות והמשפחה לכתוב לי מכתבי עידוד. וכך הגעתי לשדה, די רועדת, אבל גם מלאה בהחלטה הנהדרת שלי לתת לעצמי, לסמוך על עצמי, לשחרר, ולאפשר לעצמי להיעזר בכדורים (לראשונה).
הייתה טיסה נהדרת. לא ממש האמנתי כשהסתובבתי ברחובות מילאנו. הנופש היה מושלם. הטיסה חזור הייתה פחות. אבל הבנתי, שיעד נוסף לפני, ואני בדרך הנכונה.
ואכן, כעבור חצי שנה, טסנו עם נעם, שאך השתחררה מהצבא, לוינה, ומשם 8 שעות לדלהי, וביום למחרת עוד שעתיים לוראנסי. ומה שגיליתי הוא, שככל שאני טסה יותר, כך החששות והפחדים מתפוגגים. לוראנסי כבר לא הזדקקתי לכדורי ההרגעה והרגשתי שטיסה הוא דבר די טבעי עבורי.
הנה, חוויתי חוויה טובה, שנתנה פתח לעתיד.
מאז אני משתדלת כל שנה לטוס, יש לי קיט מיוחד לטיסות – הרפייה שמשרה עלי רוגע מיוחד, דפים ובהם חלקים של ימימה, אוסף של תרגילי מוח אחד, כדורי הרגעה, רגיעון וטיפות רסקיו. מחברת, עט, תשבצים, ספרים, ומה לא?
רועדת, אבל פחות, ומתמידה להתגבר.
אז מה הבנתי?
שדרוש רצון להיטיב עם עצמי,
שחשוב לשנן ולהפנים שמגיע לי,
שעם הרבה עבודה פנימית ועם עזרה חיצונית, הצלחתי להתגבר,
שכדי להנכיח את המצב כשהוא חדש יש לתרגל אותו (כן, זה יקר, אבל מאוד נחמד),
שהודייה היא דבר חשוב בדרך אל הטוב וביכולת שלנו לשמור עליו,
שזה שאני לא מתייחסת להיותי טסה כמובן מאליו מעלה את ערך הטיול בכמה מונים.
מה עוד הבנתי? שנדרשת מידה של בשלות, ולכן שיטה או דרך שעזרה לי לאו דווקא תתאים לך, תלוי באיזה שלב של הדרך נמצאים.ות.
ועוד? שלהתגבר זו עבודה, והיא נמשכת.
ושלמרות שקיצרתי, יצא ממש ארוך, אבל הי, את נס הגבורה, גם היא אישית, יש להרים אל על, וכל המרבה הרי זה משובח.
~~
שיר
כשחשבתי גבורה, חשבתי על פרח הקקטוס, שסולל דרכו בין העלים הבשרניים.
על היכולת לפרוח כשאת בעצם עטוית קוצים.
גבורה
רוחמה מטלון
בֵּינוֹת דְּרָכִים חֲשׁוּכוֹת
דֶּרֶךְ עוֹרְקִים צָרִים
בְּתוֹךְ מַעֲטֶה הַבַּשְׂרָנִיּוֹּת
בְּאִטִּיּוּת בּוֹטַחַת
בְּעָצְמָה דַּקָּה
גּוֹבֶרֶת בַּעֲדִינוּת
בְּקִיעָתוֹ
שֶׁל נִצָּנוֹ שֶׁל
פֶּרַח לֵב הַזָּהָב
~~
ושיר נהדר של יונה וולך
פתאם אני נעשית
יונה וולך
פִּתְאֹם אֲנִי נַעֲשֵׂית אָדָם פַּחְדָן
לָמָּה לֹא קִבַּלְתִּי מַחֲמָאוֹת עַל גְּבוּרָתִי
וְלָמָּה לֹא הָפַכְתִּי אַמִּיץ יוֹתֵר
וְאֵיפֹה הַקְּנֵה מִדָּה שֶׁהָיָה שֶׁלִּי
וּמִישֶׁהוּ אַחֵר וְלָמָּה דַּוְקָא אֲנִי.
פִּתְאֹם אֲנִי אָדָם פַּחְדָן
לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי, שְׁמִי נֶעֱלַם.
מִישֶׁהוּ אַחֵר כָּתַב אֶת זֶה אָדָם
אַמִּיץ גִּבּוֹר יָפֶה
וַאֲנִי בֵּינְתַיִם אֱגוֹז קָטָן, צָפָה בְּקַרַקָעִיתִי
וְרֻדָּה וַעֲגֻלָּה
מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מִמֶּנִּי שֶׁיִּהְיֶה לִבְרָכָה
סְלִיחָה עַל הַטָּעוּת וְלֹא בְּכַוָּנָה, אָז מָה.
שירה, ספרי סימן קריאה 1976, עמ' 130.
~~
תמונות הטיפות שמתנגדות לכוח הכבידה ונשארות צמודות לעלה או לפרי – זוהי בעיני גבורת אמת.