יחסי הגומלין בין האדם והטבע מעסיקים אותי בזמן האחרון, הן בשל העיסוק בסיפור הבריאה במסגרת הסדנה לצילום בהשראת המקורות בה אני מנחה את החלק הלימודי, הן בשל הגעתו הקרובה של טו בשבט, יום הולדת לאילן, וכיום חג הטבע ושמירתו, חג איכות הסביבה, והן בשל גשמי הברכה היורדים בימים אלו של ינואר. סוף סוף.
בארצנו המדברית משהו, הגשם, כמקור המים הכמעט ראשי, הפך למוביל יחסי הגומלין בינינו ובין הטבע, ואין תמה שבימים עברו, כשלא היו התפלות, ברזים, ענני גשם, וחידושים כאלו ואחרים להתגבר על חסרונו, הפך הגשם לגמול על התנהגות טובה וקיום מצוות, וחסרונו כמעיד על צורך בתיקון, שהתבטא גם בתעניות.
לא בכדי המילה גשם הביאה איתה את המושג 'הגשמה', שהוא הפיכת דבר למציאותי ולממשי.
ולמרות שרוביק רוזנטל מסביר שבמקרה זה הגשם הוא במובן גוף, אני מתחברת מאוד לחיבור בין הגשם המחבר בין שמים וארץ ומעודד צמיחה לבין הגשמה שהיא החיבור בין הרוחניות לגשמיות (שוב גשם??), בין הרוחניות למציאות. לחיים!
אגדה
לגשם, כמזין החיים של הטבע, חיבורים רבים למהותם של החיים. הוא מוזכר כמפתח הקיום, הנמצא אצל אלוהים, כמנגנון הענשה לבני ישראל על סטיה מהדרך הרצויה, וכמובן קשור למהות הנשית, היולדת ויוצרת חיים, כמו הגשם המפרה את האדמה.
ומסתבר, שכמו בהרבה עניינים, לא רק הכמות היא החשובה אלא גם האיכות, ובמקרה הזה האיכות נמדדת על פי העיתוי. גשם שיורד שלא בעיתו, אינו גשם ברכה, אם יורד מאוחר מדי, או מוקדם מדי אין הוא ממלא את תפקידו באופן מיטיבי. ועל כן, כשאלוהים מבטיח שכר הוגן על מילוי המצוות, הוא כולל את דבר עיתויו של הגשם:
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ", ויקרא, כו, ג-ד
כדרכם, מפרשים חז"ל את ה'עת' בכמה היבטים –
* כמות הגשם, מידתיות:
"ונתתי גשמיכם בעתם" – לא שכורה [שיכורה, שתויה] ולא צמאה אלא בינונית. שכל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות. תלמוד בבלי מסכת תענית דף כב, עמוד ב
* לא הזמן בשנה, אלא הזמן ביממה:
""ונתתי גשמיכם בעתם" – בלילות. בימי הורדוס המלך היו גשמים יורדין בלילות, ובשחרית זרחה החמה ונשבה הרוח נתפזרו העבים ונתנגבה הארץ. והפועלים יוצאים ועוסקים במלאכתן ויודעין שרצון אביהם שבשמים מעשיהם." ויקרא רבה פרשה לה סימן י
* וגם, שאלו ימים בשבוע, שממילא אין יוצאים בהם, ובכך בשאר הימים אפשר להמשיך את החיים, ובעיקר את העבודה, כרגיל, כפי שפירש רש"י:
"בעתם – בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים."
ובענייני גמול, במסגרת אותו נסיון להסביר את הפסוק בויקרא מצאתי את המדרש המקסים הזה שנותן כוח לאדם הפרטי.
כמה שזה מתאים למחשבות החולפות בראשנו, בהקשר לשמירת הטבע, לרעות הקורות בעולם ובכלל:
האם מעשה אחד שאעשה ישפיע על העולם כולו?
התשובה היא כן.
"ר' ברכיה ורבי חלבו ורב פפי, בשם ר' אליעזר אמרי: פעמים שעושה בזכות איש אחד, בזכות עשב אחד, בזכות שדה אחת, ושלשתן בפסוק אחד שנאמר "שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים; וּמְטַר-גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם, לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה." (זכריה י א)
לאיש, ולא לאנשים.
לעשב, ולא לעשבים.
לשדה,ולא לשדות."
ויקרא רבה פרשה לה סימן יב
הקושיה שעמדה בפני החכמים, אם כתוב מטר גשם יתן להם, ברבים, מדוע המשך המשפט הוא ביחיד, איש, עשב, שדה.
ומכאן הם מסיקים שזכות איש אחד עומדת לעולם כולו!
נשנה. אשנה.
סיפורישי
כשעמדתי בפני ההחלטה איפה ללמוד את לימודי התואר הראשון שלי, ירושלים נפסלה בשל הקור העז, תל אביב בשל רצוני ללמוד במקום רחוק יותר מהבית (רחובות), כך שבירת המדבר, עיר השמש והחום, באר שבע נבחרה פה אחד, ורוב זמן לימודיי הייתי שמחה וטובה ומוארת.
לחיים מסלול משלהם, ולאחר נישואיי עם אילן, שהיה ממקימי כנף, עברתי לגור בגולן. הישר ללועו של החורף, והקור, והגשם.
אההממ, אני כאן כבר 28 שנים.
מה אגיד ומה אומר? הזדמנה לי חוויה מרתקת, חיבור קרוב לטבע, להשתנות העונות, לנופים, לזרימת המים ולנביעתם, וגם.. קרוב לעננים, כשהם באים לבקר. (שלא תבלבלו, כנף שוכנת רק 315 מ' מעל פני הים, כך שהשלג והקור האמיתי הוא צפונה צפונה מכאן.)
כן, התקרבתי מאוד לתופעות הטבע, ואני זוכרת היטב נסיעה מקצרין הביתה (שעוד שכן במושבוץ באליעד), בה הייתי עדה להברקתו של ברק במרחבים הפתוחים, ואת טיפות הגשם הניתכות מכל עבר ממש מולי וסביבי, כשאני מלווה את תנועתן העזה מטה.
הרגשתי מחוברת לטבע, כפי שלא הרגשתי מעולם.
וכך, התרגל גופי לקור, תודעתי לימים מעוננים, ועיניי לערפל היורד לעיתים, כשהוא מכסה את בתי המושב ומסתיר את הכנרת מעבר.
שיר
עִתּוֹ
רוחמה מטלון
פִּטְרִיּוֹת קְצוּבוֹת זְמַן צָצוֹת
אַחֲרֵי גֶּשֶׁם שְהִמְתִין
לְעִתּוֹ
עֲשָׂבִים שׁוֹטִים מְחַפְּשִׂים
אֶת דַּרְכָּם, מְקַוִוים שֶׁלּא
יִרְמֵסוּ אוֹתָם בְּמִקְרֶה
(אוֹ שֶׁלּא)
אוֹרֶן גְּבַהּ קוֹמָה שׁוֹלֵחַ אִצְטרוּבָּלַיו
לַשָּׁמָיִם
מַאֲרִיך חֲלוֹמוֹ וְחַיָּיו
הֲגַם
שְלְעוֹלָם לֹא
יַגִּיעַ
יַגִּיעַ
לְאִיטוֹ
לְעִתּוֹ
***
למרות שקבלה על העיתוי המושלם של הגשם:
"גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו
הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן.
לו לא אכפת
שבלילות שם קר מאוד
שבחולות קשה לבכות
שאין על מי להתרפק
כשבחוץ הגשם דופק."
הפליאה תלמה אליגון רוז לכתוב ב'הגשם בעתו', שיר נוגע ונוגה:
"תן מחומך ותן מאורך
תן לשדות רק גשם ברכה
תן מפיתך ביד רחבה
ותן לנו זמן לאהבה"
את הלחן המרטיט הלחין קובי אשרת ושרה ומורידה המון טיפות של התרגשות, רותי נבון:
בברכת גשמי ברכה בעתם, וחיי ברכה בכל זמננו.