במלאת שנה לבלוג – ולא, לא אגיד שהזמן עובר מהר, כי הוא פשוט טססס – החלטתי (שוב) לקשר אותו לזמן, ז"א לפסח המתרגש עלינו בעוד כמה ימים, ולכתוב על הגדה – אגדה, ז"א סיפור – סיפור. ('סיפור' הוא גם שם פעולה וגם שם עצם, הוא גם התהליך וגם התוצאה).
כאחת שמתהדרת בבלוג הנקרא: 'שיר סיפורו אגדה', הרי שהכל מתחבר: הסיפור, האגדה וההגדה. או שלא.
אז מה בין אגדה להגדה? למעשה לא היה הבדל, כשחז"ל דיברו על הגדה=אגדה הם התכוונו לדברי החוכמה שלהם סביב פסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה. מאוחר יותר הפכה האגדה ל'סיפור דמיוני', וההגדה כבר יצאה מהשימוש, זולת הגדת הפסח, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…" (שמות, יג ח) אותו סיפור יציאת מצרים שעלינו להגיד ולספר לבנינו ובנותינו. שוב. ושוב. ושוב.
יש משהו בלספר את הסיפור שלנו שמסייע לזכור אותו, להפנים אותו, לעבד אותו, ואף לתקן אותו. החזרתיות הופכת אותו לחלק משמעותי ואף בלתי נפרד.
יכולה לשתף שבסדנאות כתיבת סיפורי חיים שאני מנחה, משתמשים.ות המשתתפים.ות לא פעם במושג 'סגירת מעגל', כשהם.ן כותבים.ות על אמירה שלא נאמרה, סליחה שלא נעשתה, וגם מעשים שלא נעשו, או דווקא אלו שכן. אני מרגישה שמדובר בחווית תיקון מיוחדת.
מה הסיפור שלך, שלי?
מעניין לבחון אלו סיפורים אנחנו בוחרים.ות לספר, ואיך אנו בוחרים.ות לספר אותם.
לכל בחירה יש משמעות.
The man tells his stories so many times that he becomes the stories. They live on after him. And in that way, he becomes immortal.
[הוא מספר את סיפוריו כל כך הרבה פעמים עד שהוא עצמו הופך לסיפורים. הם חיים הרבה אחרי מותו. כך הוא הופך לבן אלמוות.]
מתוך הסרט "סיפורי דגים" דניאל ואלאס, ג'ון אוגוסט וטים ברטון.
את הקטע מתוך הסרט לקחתי מדף לימוד נהדר שנקרא 'איך מספרים זיכרון', שנמצא באתר מדרשת, אתר נהדר, שאני משתמשת בו לא מעט בהכנת ההנחיות שלי.
אגדה
כאשר צפה רבי ישראל בעל שם טוב, את הצרות המאיימות להתרגש על ישראל, היה הולך אל מקום מסוים ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, מתפלל תפילה מסוימת, ונס היה מתרחש, והגזירה הייתה מתבטלת.
לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוב בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער ואומר: "ריבונו של עולם, שמע! איני יודע כיצד מדליקים את האש, אך עדיין יכול אני לומר את התפילה, והנס היה מתרחש.
עבר עוד זמן, ורבי משה לייב מסאסוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: איני יודע כיצד להבעיר את האש, איני מכיר את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וזה חייב להספיק. ושוב מתרחש היה נס.
והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו בין ידיו, ודיבר אל אלוהים: איני מסוגל להדליק את האש, איני מכיר את התפילה, איני יודע למצוא את המקום ביער. כל שאני יכול לעשות הוא לספר את הסיפור.
זה חייב להספיק, וזה הספיק.
מתוך ההקדמה לספר "שערי היער" מאת אלי ויזל, בהוצ' עם עובד
יש ניחוח ודאי בסיפור שמאפשר לו להחליף את הדבר האמיתי. סיפור הוא כמו הומאופתיה, מחזיק את התמצית של התמצית. לעיתים לא צריך לספר את הסיפור, רק להיזכר בו, הוא כבר מתפשט בנו בטבעיות.
סיפורישי
האמת, אני אוהבת לספר סיפורים. טוב, לא בכדי נולד הבלוג הזה, שהוא סיפור אחד גדול, וארוך. אבל יש כמה סיפורים, סיפורים מהחיים שלי, שאני מאוד אוהבת לספר. לכל סיפור יש את הייחודיות שלו ואת נקודות החוזק שהוא מזכיר לי, ומיישב אותן בי.
אחד הסיפורים הוא איך הכרתי את אילן. הכייף בלספר אותו הוא הקלות בה החלטתי החלטות, הקלות בה הסכמתי לשנות תוכניות, ובאופן כללי הקלות: נקודת חיים בה לא הייתי מחויבת לכלום, בה הייתי אך ורק ברגע הזה שאחז, למעשה, חיים שלמים. ובכלל, כייף לספר על היכרות מקרית שהולידה אהבה גדולה, שהולידה משפחה יקרה, וחיים טובים.
** התחלתי לכתוב את תקציר הארועים, ותוך כדי, נזכרתי שפעם, כשאני עצמי עברתי קורס לכתיבת סיפורי חיים, כתבתי על כך סיפור. הוא אמנם חסר את הפרטים של איך הוזמנתי על ידי נותן הטרמפ האחרון (השכן שלי דהיום) לבקר בדוגית, שם עבדו החבר'ה מכנף, איך שיניתי את התכניות שלי והגעתי לכנף לארבעה ימים עד שאתחיל לעבוד ברמות, ואיך כבר בדוגית אילן לקח את האורחת החביבה תחת חסותו. עד עצם היום הזה.
והנה הסיפור. ה-סיפור:
הכל התחיל, כמו הרבה דברים יפים בחיים, במקרה. האמת שאם מפשפשים ומתעמקים, מגלים שאמנם יש בזה קסם לחשוב שהמקרה מנתב לנו את החיים, אבל במקרה שלה, זה אולי מהקלילות, מחוסר תשומת לב ומהשקעה מינימלית בניהולה שלה את חייה.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, שעה של אנשים עובדים המשכימים קום, כדי להספיק ולדחוס ביום אחד, היום הראשון של עוד שבוע חם ביולי, כמה שיותר.
היא ירדה מהאוטו בצומת צמח שלמרות השעה המוקדמת, כבר התחיל אט אט להתחמם, המזנון אף הוא התארגן לפתיחה, כמי שמכיר את סדר היום של העוברים בצומת, הצמאים בשעה זו לכוס קפה ראשונה.
יש לה שלוש שעות עד שיעבור האוטובוס מטבריה, בדרכו לרמות שברמת הגולן, שם נקבע לה ראיון לעבודה לתקופת הקיץ, ואף על פי כן, היא חשבה, ההמתנה היא מחיר הולם לקלות שבה הגיע מירושלים לצמח, כשהצטרפה לידיד שהשכים לנסוע לצפון.
היא חיפשה מקום נוח ושקט להעביר את הזמן, אחרי הכל חוץ מכמה פעמים שבאה לכאן להופעות, ועוד כמה פעמים בודדות שעברה פה עם רכב, היא לא הכירה היטב את המקומות והפינות.
היה ברור לה שחייב להיות איזשהו מקום פנוי על שפת המים, שכן רק בקרבתם מתחשק לה להעביר את שעות ההמתנה. ללא שהות מיותרת הפנתה פעמיה לכיוון הכחול המבצבץ מרחוק, אותו כחול רגוע שבכל פעם מחדש מצליח לרגש אותה. הלכה לאורך הכביש המרוחק בכל זאת מקֵו המים לכיוון מערב, חולפת על פני האמפי, קו בניין ארוך, טיילת, מטע תמרים, ואז סוף סוף מתגלים לפניה המים, אמנם אלו שכבר נשפכים החוצה, אבל מה זה כבר משנה.
קו המים היה נמוך מאד, שכן החורף האחרון היה דל מאד בגשמים, מה שחשף כמה סלעים ואבנים, שבדרך כלל טבועים עמוק בתוך המים, עליהם יכלה להניח חפציה ואף לשבת בעצמה.
את השעות שחלפו העבירה בקריאה, בכתיבה, בהתבוננות ביופי של המים, בהתבוננות בעצים הענקיים ממול, ובמחשבות על הראיון הצפוי, מה תגיד, מה ישאלו, כמה תרוויח, איפה תתגורר, וכלל לא ידעה את שיקרה בשעות הקרובות וישנה את חייה.
כשהגיעה השעה שבה צריך היה האוטובוס לעבור, מיהרה לעלות בחזרה אל הכביש, ולעבור אל התחנה ליד קיבוץ דגניה, איתה ממתינים עוד חייל ונערה, אולי אחותו, אולי חברתו, הביטחון בנוכחותם לא עזר, כשהאוטובוס שהגיח מעבר לפינה ומספרו 22, האוטובוס המיוחל שחיכתה לו כל כך הרבה, חלף ביעף על פניהם, מבלי שאפילו התכוון לעצור ולאסוף אותם. מבט נוסף, אל מרומי התחנה הבהיר שאכן לא מדובר בתחנה של אגד אלא סתם תחנה.
מכאן הקצב משתנה, שכן שעת הראיון הותאמה לשעה של האוטובוס לרמות ואיחור יתקבל בוודאי בעין לא יפה, הצטרפה אל הזוג למסע דילוגים מתחנה לתחנה בטרמפים, עד הטרמפ האחרון שהוביל אותה בֵזמן לרמות, וינתב אותה כעבור כמה שעות לפגוש את מי שיהיה בעלה ואבי ילדיה ויגרום לה לאסוף את הנוף הכחול הזה עמוק אל תוך חייה.
שיר
צעדי סיפור
רוחמה מטלון
הַשִּׁכְבָה הַדַּקָּה הָעוֹטָה אֶת
אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת (אֲפִלּוּ לָנוּ) אוֹדוֹת
הַשְּׁקִיעָה
הָעוֹמֶדֶת לִנְפֹל עָלֵינוּ
אִם נַנִּיחַ
עָלֶיהָ אֶת כֹּבֶד
אֲמִתּוֹתֵינוּ
נִסְתַּפֵּק, אִם כָּךְ, בִּצְעָדֵי סִפּוּר זְהִירִים
הַטּוֹוִים לָנוּ – בְּבִטְחָה, יֵשׁ לוֹמַר –
אֶת חַיֵּינוּ
על התמונות
תהיתי איזו תמונה יכולה לשקף סיפור? מה מבטא סיפור? הרי כל דבר הקורה סביבנו הוא סיפור: דבורה המבקרת פרח, קוץ שפורח בראווה בעונה זו, התייבשותו אלי קיץ, וכמובן תמונות עם אנשים, שהם סיפור בפני עצמם.
בחרתי כמה תמונות שצילמתי את עצמי, ז"א את הצל שלי בשנתיים האחרונות.
צל הוא סיפור. הוא מגלה ומסתיר, מסתיר ומגלה. הוא סיפור מעורר דמיון, משלב א.נשים וטבע, הוא תלוי שמש, ולא פעם מעוות. נו, כמו סיפור.
