ערב ערב שבועות, וסיפור מגילת רות מהדהד בי.
במגילת רות אין מלחמות, אין סיפור על רוע, אין סיפור על ניסים, וגם "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר" (ר' זעירא ברות רבה פרשה ב סימן יד).
המגילה מגוללת סיפור אנושי, אפשר לומר נקודתי. על משפחה, על אלמנוֹּת, על הישרדות, על אהבה וגם על נאמנות.
עבורי נאמנות, כמו קדושה, היא מילה גדולה, נדמית בלתי מושגת, אפילו קשה לעיתים.
אולי כי נאמנות מתקשרת ללאומניות, במיוחד בעת האחרונה, נאמני הר הבית, חוק הנאמנות.
אולי כי קשה לסמן את הגבול בין נאמנות לעם ולמולדת ובין חוסר ההסכמה על הדרך? אל מול הצורך והרצון של בני לשרת בצבא ביחידה מובחרת, להתנדב, ולתת מעצמו (ולא אמשיך) כשעולים בי הרהורים על כך שאולי המציאות הייתה יכולה להיות אחרת מלכתחילה?
ובכל זאת, יש בה, בנאמנות, משהו נכון, כי נאמנות זה קשר, זה חיבור, זו אמירה – אני איתך, וכשאני נאמנה, במשפחתיות, בחברות, בזוגיות, בקהילה, אני מסייעת לזולתי לסמוך עלי, וכשאנו סומכים.ות אנחנו בטוחים.ות וכשאנחנו בטוחים.ות אנחנו רגועים.ות, שקטים.ות. וזה המון!
אגדה
ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב: כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם. ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה. ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה. י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ. יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה. יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ. יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם
רות א, ו-יט
שלושה עשר פסוקים מוקדשים לתאור של דבקותה של רות לנעמי חמותה.
את עומק הדבקות, ואת הרצון של המגילה להדגיש זאת אפשר להבין מתוך השמות בהן קרויות נעמי וכלותיה.
בתחילה מודגש שמדובר בכלות, הן לא מוזכרות בשמן, והן תמיד מופיעות בצמידות לנעמי.
נעמי קמה לשוב ממואב וכלותיה עמה (שם,ו), ז"א שהן, המואביות, קמות ושבות איתה. לאן הן שבות. הרי מואב היא מולדתן?
לאחר מכן היא יוצאת, שזו פעולת המשך, ושתי כלותיה עימה,
ושוב מצוין שהן שבות אל ארץ יהודה, כיצד ניתן לשוב למקום בו לא היית קודם לכן?
כשהן כבר בדרך, ורק אז, נעמי פונה לשתי כלותיה, ומציעה להן לשוב כל אחת לבית אמה. רוצה לומר שהן איתה למרות שהיא אינה אימן. אין ביניהן קשר דם, ולכן לא אמורה להיות להן מחויבות אליה.
הן בוכות ודוחות את הצעתה, " כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ. " (שם, י).
כעת היא כבר קוראת להן 'בנותיי', זאת להדגיש את הקרבה הרבה שהיא חשה אליהן. על אימן שמענו רגע קודם לכן, אבל בסיטואציית החיים שנוצרה הן בנותיה, והיא אימן.
לאחר שפנייתה אל ההיגיון שלהן לא עזרה, היא פונה אל הרגש שלהן, ומסבירה להן שלא תוכלנה ללדת ילדים, זאת משום שהיא מבוגרת מכדי ללדת בנים, איתם יוכלו להתחתן (ולקיים את מצוות היבום, היהודית).
זו הנקודה שבה שתי הכלות מתפצלות, וזו הנקודה שהן מוזכרות בשמן:
ערפה, (על פי חז"ל, מלשון הפנתה עורף, שעל קביעה זו אפשר לנהל דיון אחר) נשקה לה, ורות, רוצה לומר בניגוד אליה,
דבקה בה.
העובדה שערפה בחרה אחרת מדגישה את אפשרות הבחירה שהייתה לרות, עובדה המעצימה את הדבקות, את הנאמנות של רות.
וגם לאחר שנעמי מבקשת, ממש מפצירה ברות, בפעם השלישית, לחזור לביתה, וכערפה, לשוב אל עמה ואל אלוהיה, רות מדברת בפעם הראשונה, מסרבת לנעמי ואומרת את המשפט האלמותי:
"כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (שם, טז-יז).
היא לא דבקה רק בנעמי חמותה, אלא בכל מה שהיא מייצגת. היא דבקה בדרכה, בעמה, באלוהיה. היא "התאמצה" להיות נאמנה עד המוות, נאמנות אין קץ.
הדרשנים כמובן מאדירים את נאמנותה של רות, ואף מציינים כי בעבור חסד זה זכתה רות להיות סבתא רבתא של דוד.
מעניין לראות שהמילה 'נאמנות' לא מוזכרת במגילה, ולא זאת בלבד, אלא שהמגילה פותחת במעשה לא נאמן בעליל, הגירתם של אלימלך, נעמי ובניהם למואב, בשל הרעב.
סיפורישי
לא יכולה שלא לספר על התגובות של עמיתי ועמיתותי לעבודתי בחברת המחשבים, כשהודעתי על עזיבתי. לפני 18 (!) שנה, השוק היה גדול, ולא בכדי. הייתי כל כך לויאלית, שאף אחד ואחת לא היו יכולים.ות העלות על הדעת שאעזוב. הייתי במעמד בכיר, ולא הרשיתי לעצמי להגיד בפרהסיה שום דבר שלא התיישר עם הדרך, שלא לדבר על תלונות מכל סוג שהוא. גם בהרהורי העזיבה שלי לא שיתפתי איש. נהפוך הוא, הייתי כל כך נמרצת, בעלת מוטיבציה, משפיעה, מתוות דרך, כך שעזיבה היתה הדבר האחרון שאפשר היה לצפות ממני.
אבל אני כאן ועכשיו, הדי העזיבה שאז כנראה עוד מהדהדים בי, אולי כי היה זה רגע מכונן עבורי, בו בחרתי בין נאמנות למקום עבודתי ובין נאמנות לעצמי, לבריאותי הנפשית והפיזית, למשפחתי.
ולראות לאן הובלתי את עצמי מאז, כמה למדתי, התפתחתי, נפתחתי, התעשרתי מלמד כי עשיתי את הצעד הנכון.
מבחינתי, 'נאמנות לעצמי' היא אותנטיות.
אותנטיות, לפי ההגדרה המילונית, היא "מקוריות, היעדר זיוף והעתקה, אמיתיות".
וכשאני מחוברת לעצמי אני אמיתית, וכשאני מחוברת לאמת שלי, קל לי להיות נאמנה לה.
קל לי לומר לא לעבודות שמוצעות לי והן לא נכונות לי, קל לי לסרב לעבודות שיסיטו אותי מהדרך שהתוויתי לעצמי.
וכך כשהחלטתי לפני שנה לעבות את חלק הנחיית סדנאות הכתיבה האינטואיטיבית ואת הסדנאות להגברת החיות והיצירתיות, וקיבלתי הצעה נהדרת בחצי משרה, עם שכר נאה, סירבתי לה. ידעתי שהזמן שאשקיע בעבודתי החדשה יבוא על חשבון פיתוח הסדנאות. וכששמתי יד על הלב, הבנתי שאני רוצה להיות נאמנה לעצמי, ולמה שאני רוצה ליצור בחיי, והודעתי שלא אצטרף.
הנאמנות לעצמי ולמקוריות שאני מביאה איתי לעולם, גרמה לי גם לפרסם את שיריי ברבים, דבר שלא היה ברור לי כל כך לפני כמה שנים (ולא רבות). החיבור לעצמי, לימד אותי שאם יצירה זה חלק מחיי, והשירים שלי הם חלק ממני, אל להם להסתתר במגירה, ויש להם מקום של כבוד במרחב הציבורי.
יש א.נשים שהידיעה הזו ברורה להם משחר ילדותם, אני הייתי צריכה לעבור מסע כדי לגלות אותה.
הבלוג הזה, שנולד בפסח בשנה שעברה, היה חלק ממסע החיבור לעצמי,
והמשכיותו (גם אם בדילוגים נאים) היא נאמנותי אליו.
שיר
נֶאֱמָנוּת
רוחמה מטלון
לִזְרֹחַ בְּכָל בֹּקֶר
גַּם בְּהֶסְתֵּר
וּכְשֶׁבָּא הַזְּמַן –
לִשְׁקֹעַ
לְהַצְמִיחַ בְּכָל אָבִיב
עַלְעָלִים מְלֵאֵי חַיּוּת
וּכְשֶׁבָּא הַזְּמַן –
לְהַשְׁלִיכָם
לִשְׁקֹט בַּשֶּׁקַע הַסּוּרִי-אַפְרִיקָאִי
בְּכָחֹל מָלֵא רַהַב
וּכְשֶׁבָּא הַזְּמַן –
לִגְעֹשׁ
בָּא הַזְּמַן –
לְהַקְשִׁיב לִי
לְהַקְשִׁיב לוֹ
וּבְנֶּאֱמָנוּת לְהַלֵּךְ
בְּחַיַּי