עצם עצמאותי

הגם שיום העצמאות וימי הזכרון חלפו, מחשבתי העצמאית עודנה נמשכת ל- ומתמקדת ב'עצמאות'.  עכשיו – לאחר הדחיסות והקושי של התקופה-שלאחר-פסח – עכשיו הוא הזמן לשחררה.
מנסה להגדיר מה זו עצמאות, איך ניתן להשיגה? ומה המשמעות של להיות עצמאית?
הדבר המשמעותי שעולה הוא האפשרות / צורך להיות בלתי תלויה, לעשות את הדברים לבד, להחליט בעצמי (כן, עצמי – עצם, עצמאות), וגם לא להיות משועבדת, לכסף, ליחסים, למחשבות מגבילות. האחרונים, כך נדמה לי, כבר שייכים לחירות.
כשמושגים מתחילים להצמד זה לזה אני עורכת להם את מבחן ההפכים: מה ההיפך של חירות? שעבוד, ושל עצמאות? תלות.
עצמאות, אם כך, היא המסוגלות לנהל את חיי ואת עצמי בעצמי: חלומות, אמונות, מחשבות, פתרונות, יכולת תנועה וביטוי והוצאת דברים מהכוח אל הפועל. עצמאות היא גם היכולת לדעת להיכשל, וגם להיות משוחררת מ'מה יגידו'.

~~
אגדה
רבות חיפשתי מדרשים וסיפורים אודות אישה עצמאית בתלמוד, מתוקף הזמן בו קרו ונכתבו הדברים, רוב סיפורי העצמאות הנשית קשורים להחלטות בתוך התא המשפחתי, כשהאישה פועלת בניגוד או למרות עמדת הבעל, וישנם גם סיפורים על עצמאות מינית.
מאחר שלא חפצתי באלו נאלצתי לבחור סיפור בו העצמאות מתבטאת במעשה אלים משהו. כנראה שרק כך יכולה הייתה העצמאות לבוא לידי ביטוי. אכן, נקודה למחשבה…

עולא אקלע לבי רב נחמן כריך ריפתא בריך ברכת מזונא
עולא ביקר בביתו של רב נחמן, אכלו, [ועולא] בירך ברכת המזון
יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן אמר ליה רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא לילתא
העביר [עולא] את כוס הברכה לרב נחמן, אמר לו רב נחמן, העבר את כוס הברכה גם לילתא
אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש …
אדהכי שמעה ילתא קמה בזיהרא ועלתה לבי חמרא ותברא ארבע מאה דני דחמרא
שמעה זאת ילתא, נעמדה בכעס ועלתה לבית היין וניתצה ארבע מאות חביות יין
אמר ליה רב נחמן נשדר לה מר כסא אחרינא
הציע רב נחמן: [לעולא] ניתן לה כוס אחרת
שלח לה כל האי נבגא דברכתא היא
אמר [עולא]: שתיקח יין מהחביות
שלחה ליה ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי
אמר לו [ילתא]: רוכלים [כמוך] מילים, ומסמרטוטים [יוצאים] כינים
תלמוד בבלי, ברכות, נא, ע"ב

ילתא היא בתו של ראש גלות בבל, רבה בר אבהו, ורעייתו של רב נחמן. לביתם של ילתא ורב נחמן בא לבקר עולא, אמורא מארץ ישראל, שהתכבד בברכת המזון ואיתה, בברכה על כוס היין. כשרב נחמן מבקש ממנו להעביר את כוס הברכה גם לאשתו, ילתא, הוא בוחר לכבד את מנהג ארץ ישראל, שעל פיו כוס הברכה עוברת רק בין הגברים. ילתא יוצאת נחרצות נגד החלטתו המקוממת של עולא, שפועל בניגוד למנהג בני הבית,  ובמעין 'מידה כנגד מידה' הולכת למחסן היין ומנתצת ארבע מאות חביות יין, בשלב זה ללא אומר. ולאחר שעולא ממשיך בקו המדיר שלו, לא רק שילתא לא בוכה על היין שנשפך אלא שהיא גם מטיחה בו דברים קשים ובוטים.
ילתא בחרה להשמיע את דעתה, הלא מובנת מאליה, במחאה אקטיבית, שאינה מובנת מאליה.
חשוב לציין שילתא היא אחת הנשים הבודדות המוזכרות בשמן בתלמוד, והעובדה שמעשה חתרני זה נכנס לסיפורי התלמוד, מלמדת עד כמה הייתה בעלת חשיבה עצמאית, בטח שלתקופתה, וגם להיום.

ואם בילתא עסקינן, רוחמה וייס הוציאה בימים אלה רומן תלמודי "ילתא", ולמרות שטרם קראתיו, אני מפנה אליו בחום. רוחמה וייס היא אחת הנשים שאני נפעמת מעצמאיותן, קרי, השמעת דעותיה – שלא תמיד עולות בקנה אחד עם ה"מיינסטרים" – בכל מקום ובכל זמן.

~~
סיפורישי
חלפו 16 שנה מאז יצאתי לדרכי התעסוקתית העצמאית.
עבדתי כעשר שנים כשכירה בחברת מחשבים, ולקראת הסוף, כשהתחלתי להרגיש חנוקה, מוותרת על הרבה יותר מדי דברים, מאבדת יכולות  מיכולות שונות, לא מתוגמלת, נטולת ההתלהבות והתשוקה שהיו בי לכל אורך השנים – החלטתי לפרוש, או כפי שהייתי מתבדחת: "לצאת לפנסיה מוקדמת" (היום, כשאני צועדת באון בגיל הפנסיה המוקדמת – המשפט הזה – לצערי – איבד את בדיחותו…).
האמת, שלהיות 'עצמאית' היה עבורי סדין אדום, ורק כמה חודשים לפני עזיבתי את עולם ה'שכירות' כפרתי בכל בדל של רעיון שכזה או דומה לו. אהבתי והייתי זקוקה לרשת הביטחון שנתנה לי העבודה כשכירה, העבודה היוותה עבורי מסגרת תומכת ומייצבת, ובעיקר – מגדירה. כך שכשהחלטתי לפרוש עברתי לעבוד בתפקיד זוטר יותר כשכירה בחברה אחרת, ולמזלי – לאחר ארבעה חודשים נפרדנו כידידים (מכבסת מילים לפרידה חד-צדדית (אבל מגלמת בתוכה את הבנתי שלי שאני לא רוצה וצריכה להישאר)). או אז התבהר לי באופן חד וחלק, שאני רוצה, צריכה ומשתוקקת לעצמאות.
מפאת מיעוט כוחותיי נזקקתי ליותר משנה עד שהתחלתי לגשש את דרכי התעסוקתית. נדרש לי זמן רב להתרגל לסטטוס החדש, לחופש הנהדר שהוא טומן בחובו ולאחריות הגדולה שהוא נושא עמו. אחריות להגדרה מחדש (מה את עושה?), אחריות לדיוק העיסוק (השתנה כמה וכמה פעמים ולכיוונים מגוונים וטובים), אחריות למציאת הלקוחות (עידן הפרה-רשתות חברתיות), אחריות לניהול הזמן, ואחריות לפרנסה.
היום, כך נדמה לי, אני מכורה לעצמאות שלי, לחופש הבחירה שהיא מקנה לי, ליכולת שלי לנהל את זמני בעצמי, לאפשרות לתת לעצמי (צעידות בוקר, לימוד בלתי פוסק) להזדמנויות להמציא את עצמי (שוב עצמי – עצמאות) בכל פעם מחדש, לדרור שמקבלת (ואני נותנת) ליצירתיות המגוונת שלי. ואם כבר מדברות, אז גם הבלוג הזה, הוא עוד שלב נהדר בעצמאותי. כן, כי התנועה החוצה גם היא חלק מעצמאות, או עצמאותי שלי לפחות.

על התמונה: כמה חודשים לאחר פרישתי משכירותי, ובעקבות טיפולים בהם נתבקשתי לכך (לזמן הטיפול, כמובן) –  בחרתי להסיר לצמיתות את כל הטבעות שענדתי (והיו לי כמה על כל אצבע) ואת כל הצמידים (שרשרשו ובישרו את בואי), ואפסנתי אותם בקופסת הרשת הזו.
בחרתי לצלם אותה באוויר על רקע הנוף = עצמאותי. (ולמי ששואל.ת: אני נטולת-טבעות עד עצם היום הזה).

על התמונה הראשית: למרות שעצמאות הביאה איתה דימויים של רוח, תעופה, אוויר וחוסר היצמדות לאדמה, בחרתי לצלם את כדור הסבא הזה, שאחוז עדיין היטב בגבעולו. נראה היה לי שברהבו הוא מוכן לרגע שציציות הזרעים שלו יתנתקו, ויעשו את דרכן העצמאית. הלאה.

~~
שיר
עצמאותי
רוחמה מטלון

לְהַרְחִיב יָדַי לַצְּדָדִים
לְנַסּוֹת לִתְפֹּס אֶת
הַכְּלוּם הַזּוֹרֵם בָּאֲוִיר
הָעוֹמֵד
מִבְּלִי לְהֵאָחֵז בּוֹ
לְצַמְצֵם מַבָּטִי לַאֹפֶק מִבְּלִי לְחַכּוֹת
וְגַם מִבְּלִי לְצַפּוֹת
שֶׁיִּזְהָר אֵלַי, אוֹ בִּכְלָל
לְהַרִים רַגְלַי לְרֶגַע קָט
אוֹ לִשְּׁנַיִם
מִבְּלִי לְהִזְדַּקֵּק
לַאֲדָמָה שֶׁמִּתַּחְתַּי
לְלַוּוֹת אֶת הַמַּיִם הַשּׁוֹצְפִים מִשּׁוּם מָקוֹם
לְשׂוּם מָקוֹם
אַחֵר
וּלְהַגִּיעַ
אִתָּם
אוֹ
עִם אֵינָם
אוֹ
לַמְרוֹתַם
אֶל עַצְמִי.
בְּמַהֲדוּרָתִי
הַמֻּרְחֶבֶת.

בברכת עצמאות של שלום,