כשהחלטתי על הקמתו של הבלוג הזה, חשבתי כמה טוב יהיה כשיהיה לי נושא, איזו כותרת מכוונת, שמתוכם ארקום את מפת היצירתיות באומֵר, שירה, תמונות ומדרש.
והנה מתחוור לי אט אט, שעצם בחירת הנושא הוא חלק גדול מהסיפור, שמעניין לבדוק מה מתרחש בי ומחוצה לי שגורם לי לבחור דווקא נושא זה ולא אחר?
למה, אם כן, 'בַּשְלוּת' היא הנושא שקפץ לי כבר לפני חודשיים? (וכן, אני כותבת כעת בדילוג זמן, שכלל לא היה בתכנון המקורי). ולמה כשעולים נושאים אחרים, שמתאימים יותר מבחינת זמן-עולם אני דוחקת אותם ממני והלאה, ונמשכת כנמלה אל הקן אל ה'בשלות'? על התשובות/תובנות שהעליתי בחכתי – ב'סיפורישי', בהמשך.
בשלות, ההקבלה המתבקשת היא עולם הטבע, הפירות. מהו אותו 'פרי בשל', שאנו מרבים להשתמש בו ולהמחיש איתו את כוונותינו?
כשהפרי בשל הוא ראוי לאכילה, טעים לחיך, וקל לקטיף (בחלקת פירות היער שלנו נוכחתי לגלות זאת במו ידיי, כשמשכתי את הפטל כדי לקוטפו. אם הוא נעתר בקלות – טעמו היה מתוק וטעים להפליא, אך אם הפעלתי כוח, ולו במעט, כדי למושכו, קיבלתי פרי חמוץ ולא טעים בעליל. (מבחיניםות בפרצוף החמוץ שבא בעקבותיו??)
ובכיוון השני, כשהפרי עובר את סף בשלותו מגיע שלב רקבונו, מתחילה בו תסיסה, מצטבר בו אלכוהול והוא הופך לבלתי ראוי לאכילה. {מעניין שיש פירות שקטיפתם מפסיקה את תהליך ההבשלה שלהם (כמו: פירות הדר, רימון, אבטיח), ויש כאלו שממשיכים להבשיל גם אחרי שנקטפו (כמו: תפוח, אבוקדו, בננה, אפרסמון).}
בשלות אם כך היא הזמן הנכון. העת הנכונה.
בשלו התנאים והדבר יכול להיעשות, או אפילו, אם נרחיק – צריך להיעשות.
חנוך לוין, מפליא לתאר את הבשלות כך:
"אוח, בַּשְלוּת, בַּשְלוּת, הרגע הקצר
והמסעיר שבין הבּוֹסר לריקבון!"
(מתוך המחזה גאולה).
הוא מתחיל את דבריו ב'אוח' כהבעת כאב על בר-חלופה של הבשלות, הוא תוחם אותה בזמן קצר כמו 'רגע', ומתייחס אליה כשיא, שלאחריו מגיע ריקבון (כבר אי אפשר ליהנות) ולפניו היא הבוסר (עוד אי אפשר ליהנות).
אגדה
שאלת צמיחתו והתפתחותו של האדם בהתאם לבשלותו ולשלב החיים בו הוא נמצא, נדונה רבות, וידועה המשנה מפרקי אבות:
הוּא הָיָה אוֹמֵר,
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,
בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,
בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף,
בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה,
בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,
בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם
משנה אבות ה כא
חכמינו ניסו להגדיר מתי נכון לעשות מה, וסקרו את חיי האדם, תוך שהם נותנים בהם ציוני דרך משמעותיים.
למרות שאין מדובר בהוראות, הפך גיל בר המצווה, כגיל מוגדר וקבוע בו אמור הילד להתחיל לקיים את כל המצוות כמבוגר, זאת בהסתמכות על ההתבגרות הפיזיולוגית (האם גם הרגשית?) המתרחשת סמוך לגיל זה. האמנם כולם מתבגרים באופן פיזיולוגי באותו זמן? ובאופן נפשי? האם במועד מסוים, הידוע מראש, הופך הילד באחת מילד לנער? ומה היה קורה אילו לכל ילד היה נקבע הזמן המתאים בו הוא יכול וצריך להתחיל לקיים מצוות? שאלה מעניינת, אך מכיוון שמדובר בהלכה, שלעת עתה לא נראה שתשתנה, היא תישאר באוויר.
ומה לגבי "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא"? לימוד הקריאה והכתיבה הנהוג במחוזותינו, בכיתה א'? האם כל הילדים בשלים ללימוד? ומה קורה כשמלמדים (או מנסים ללמד) ילד שאין לו מוכנות (קוגנטיבית, רגשית או אחרת)?
אבל… אם נלך עוד אחורה בחיי אדם, נגיע לשלב בו בהחלט קיימת בשלות – זמן הינקות, זמן הצעד הראשון, זמן המילה הראשונה ואלו שאחריה. אין לאל ידינו שום אמצעי שיכול לזרז את התהליך, זולת אולי, לספק גירויים, לעודד.
הצעד נעשה רק כשהילדה עושה את הצעד הראשון. רגע לא לפני. בשלות.
ובכלל מעניין להשוות את תפיסת עולמם של חכמינו אל מול שלבי החיים של היום, גיל ההתבגרות מתארך, גיל הנישואין וההולדה עולה, וזקנה עדיין לא מגיעה בגיל שישים. האם מדובר בחוסר בשלות? או ב'לקחת את הזמן'?.
סיפורישי
השנה החלטתי לצאת עם הסדנאות שאני מנחה קבל עם ועדה ולעמוד מאחוריהן (או לפניהן) במלוא הדרי (צירפתי את שמי לתאורן). אני מדברת על סדנאות-דרך-ההתפתחות שמבוססות על כתיבה, שמטרתן הינה חיבור עם המקום היוצר בתוכנו, המקום שמעורר ומפיק חיים, במלוא מובן המילה. כבר לפני שנים, כשקראתי (בפעם המי יודע כמה) את ספרה של ג'וליה קמרון 'דרך האמן', חשבתי על הרעיון שאנחה קבוצה שתיישם את התהליך לשיקום היצירתיות המתוארת בספר בצורה נהדרת. אך, משהו בי עצר מבעדי להתקדם. אני חושבת שמדובר בחוסר הכרתי האישית והפנימית שזהו הדבר הנכון לי, ושיש בידי די יכולת וכלים לעשות זאת. בחלוף השנים המשכתי לעבור תהליכי התפתחות שונים ומגוונים, חלקם דרך קורסים שעברתי, כמו דמיון מודרך ו-nlp, הנחיית קבוצות וחשיבה הכרתית של ימימה, וחלקם דרך טיפולים שעברתי כמו דיקורים, נשימה מחלימה, תטא היליניג, ומודעות באמצעות אנרגיות. לכל אורך הדרך בחרתי להיות בקשר עם עצמי, ואת זאת השגתי בעיקר באמצעות הכתיבה. כתיבת דפי בוקר, כהמלצתה של ג'וליה קמרון, כתיבת שירים והגיגים, לעצמי, וכתיבה במרחבי הרשת, בחזקת 'השמיעי את קולך'. בכל שלב הצבתי לעצמי כיוון להתמודדות והרחבה, וכך עליתי והתקדמתי בסולם ההתפתחות האישית שלי.
המודעות, הנסיון, הכוונה, ההתכוונות, כל אלו, ובוודאי עוד, הפכו אותי בשלה. בשלה להכריז על עצמי כמישהי שיכולה ללוות אחרים ואחרות במסע ההתפתחות שלהםן, בשלה כמישהי שיכולה לסייע לאחריםות לגלות את האני הפנימי שלהםן, זה שיטווה להםן את הדרך הנכונה והטובה בעבורםן.
הפכתי בשלה לפתוח את הבלוג הזה, הפכתי בשלה לקבל, שיהיה מספר קוראיו אשר יהיה, הרי שהעיקר הוא שאני את שלי אומרת.
הפכתי בשלה לפתוח את דרכי לכיוונים חדשים ומרעננים, טובים ומיטיבים, וזה כל-כך משמח 🙂
שיר
בַּשְׁלוּת
עֲגֻלָּה וּשְׁקֵטָה
רַכָּה וּמוֹדָה
בְּדַרְכָּהּ
שֶׁלָּהּ
בְּ-שֶׁלָּהּ