למה בחרתי לדבר על גבולות? כי יש בהם משהו מתעתע.
מצד אחד מגוננים ונוסכים בטחון ומצד שני, כשמם – מגבילים.
מצד אחד עוזרים לנו לשמור על עצמנו מפני אחרים (וגם מפני עצמנו), ומצד שני אינם מאפשרים חופש מלא.
התעתוע העיקרי הוא דווקא הגבולות האישיים, אותם אלו שאנו מציבים.ות לעצמנו:
אנו תוחמים.ות את עצמנו באזור הנוחות שלנו, ונהנים.ות מהמקום הבטוח שמאפשר לנו לא לעמוד על המשמר באופן שוטף, ובו זמנית אותו איזור מתוחם מונע מאיתנו, לא פעם, את החשיבה המתפרצת, את הספונטניות ואת השאיפה מעלה.
כן, אני מדברת על תקרת זכוכית אישית. אותן אמונות מגבילות שמנהלות אותנו מבלי שנשים להן לב, אותם איסורים שמלווים אותנו כתוצאה מחינוך, מהשפעות תרבותיות, וממידת הערכתנו העצמית, התקרה שלעיתים מגבילה אותנו אפילו מלהעז לחלום.
לאחרונה, אני מוצאת עצמי בודקת את גבולותיי האישיים וביניהם גם את גבולות היכולות שלי מחדש, ז"א אני מבררת עם עצמי לאן אני רוצה ומוכנה למתוח אותם. האתגר הוא גדול, משום שכל מתיחה שכזו מביאה אותי למקום חדש ולא מוכר, עד כדי מאיים ומפחיד לעיתים, ועם זאת גם מאוד מושך ומשמח. ואוסיף ואומר – נחוץ לי ולהתפתחותי.
על תמונת העננים:
"השמים הם הגבול" זהו אוקסימרון. במטרה לומר, שאין גבול מגדיר למעשה גבול. גבול שאין לו סוף מוגדר ונראה לעין, אבל בכל זאת גבול. משום כך כשחשבתי על תמונה שתבטא חוסר גבולות, עלו לי העננים בשמים, בעיקר משום זמניותם, אי זמינותם והיותם משתנים ונעים, באופן תמידי.
את העננים המיוחדים הללו צילמתי בסוף נובמבר של אי-חורף וברגע – מזרעת כנף.
כשניסיתי לחפש דימוי לגבול (שאינו תמונה של "עצור גבול לפניך"), חשבתי על הנשקף לנו מבעד לחלון, שהרי מסגרת החלון ממסגרת וקובעת מה נראה: את הזווית, את המפתח, ואת תיחום הנוף המסוים הניבט ממנה.
את החלון המיוחד הזה והנוף הנשקף ממנו צילמתי לפני חמש שנים בארמון באודייפור, הודו.
היטיב אהוד בנאי לתאר את חוסר הגבולות שאנו שואפים.ות אליו ואת המקומות בהם אנו מאוד מאוד רוצים.ות שתהיה גם תהיה הגבלה.
גבולות, אהוד בנאי
ביני ובינך, בנינו לבינם
בין חושך לאור, בין יבשה לים
בין קודש לחול, בין המתוק למר
בלי גבול, אין גבול לשום דבר
יש גבול ליאוש, אין גבול לתקווה
יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה
יש גבול למציאות, אין גבול לחלום
יש גבול למלחמות, אין גבול לשלום.
אגדה
בשבועות אלו אני מנחה סדנה בשם 'בראשית': צילום בהשראת סיפורי בראשית, כשהמיקוד הוא בסיפורי הבריאה. בכל מפגש אנו לומדים.ות יום נוסף בבריאה וסיפורו. אני מעבירה את החלק הלימודי של הסדנא, ועמיתי, עופר בלאנק, מעביר בכשרון רב את החלק הצילומי.
חלק גדול ממעשה הבריאה נעשה מתוך הבדלה, יצירת תיחומים.
הבדלה ולא הגבלה, וזה מעניין. משום שהבדלה היא יצירת הגבול, אך ללא ההגבלה.
האם אפשר להיות מובדלת מבלי להיות מוגבלת?
אולי הגבול גמיש? יכול להימתח?
ובסיפור הבריאה הגבול שמסקרן ביותר ולא כל כך ברור הוא הרקיע:
(ו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם
(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת־הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי־כֵֽן
(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִ֛ים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַֽיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי
(ט) וַיֹּאמֶר אלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי־כֵן
(י) וַיִּקְרא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב
אם ביום הראשון ברא אלוהים את האור, ואז הבדיל בינו ובין החושך, הרי שביום השני המים כבר היו קיימים, והבריאה התמקדה במפריד, במבדיל בין מים למים. לשני המים-ים קוראים 'מים', ובכל זאת יש את המים שמעל לרקיע, ואת המים שמתחת לשמים.
המים שמעל לרקיע אינם מקבלים שם, וגם לנו, בני האדם אינם כל כך ברורים. והמים שמתחת לשמים נקראים ימים.
חכמינו כינו אותם בשם 'מים עליונים' ו'מים תחתונים', תוך שהם מייחסים את המים העליונים לאלוהים, ואת התחתונים לבני האדם. מכאן, כמובן עולה השאלה: האם ואיזה קשר אנחנו יכולים ליצור עם אלוהים כשיש בינינו ובינו רקיע מבדיל? האם הגבול יכול להיחצות?
ובעניין זה יש את האגדה ממסכת חגיגה טו ע"א המספרת על בן זומא (שכמה סיפורים קודם לכן, נכנס עם חבריו לפרס והציץ ונפגע) שעמד על מדרגה בהר הבית והיה שקוע במחשבה, תוך שהוא מחשב מהו המרחק בין המים העליונים לתחתונים. מנסה להבין עד כמה רחוק עולמו של אלוהים מעולמנו, ותוהה האם ניתן לחצות את המבדיל בינינו ובינו.
ואני שואלת האם הגדרת הגבול נועדה לכך שנבדוק האם אנו יכולים לחצות אותו?
סיפורישי
ניסיתי לחשוב מתי בחיי פרצתי גבול? הרי הייתי ועודני "ילדה טובה", ובכלל אני די מסגרתית.
ובכל זאת נזכרתי לפתע בפעם הראשונה בה חציתי גבול. לא פחות ולא יותר – בגן. חציית גבול מילולית ממש. לא זוכרת למה, ולא איך הסתיים הסיפור, רק שמורה בזכרוני תמונה שלי ושל חברתי איוה, מטפסות על הגדר-חיה ויוצאות מן הגן. זוכרת משהו כמו תגובות תדהמה ותו-לא.
כשאני מנסה לפשפש בזכרוני בעוד מקרים של חציית גבול או פריצתו, אני מתחילה להבין שזה לא העניין.
העניין הוא איך אני מרחיבה את גבולותיי ומותחת אותם, בקצב הנכון לי ולמרחבים הנכונים לי, ולא נדרשת לפרוץ אותם, שזו פעולה מכאיבה, ואלימה משהו.
אני יכולה לספר שאני מעזה הרבה יותר, והבלוג הזה הוא ראיה לכך. אני יכולה לספר שאני שמה את עצמי בחזית, שאני מתגברת על פחדים כאלו ואחרים שהיו לי, וגם על אלו שעדיין חיים בי. אני יכולה לספר על נסיונות לעוף לגבהים שלא חשבתי עליהם לפני מספר שנים. אני יכולה לספר על גבולות שאני מציבה מול אחרים.ות. ועל כך שאני יודעת לעמוד על מקומי ולשמור עליו. ועליי.
למעשה מלאכת ההתפתחות, שאני מצויה בה כבר שנים רבות, היא מלאכת הרחבת הגבולות, היא הרחבת האמונה ביכולותיי ובכשרונותיי, היא מלאכה נמשכת של בדיקה וגילוי גבולות חדשים.
שיר
רוחמה מטלון
רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי הַזְּמָן שֶׁלִּי
רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי הַיְּכוֹלוֹת שֶׁלִּי
אַחֲרֵי הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי
אַחֲרֵי הַהַכָּרָה שֶׁלִּי
נִרְדֶּפֶת עַל יְדֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלִּי
נִרְדֶּפֶת עַל יְדֵי הַצִּפִּיּוֹת שֶׁלִּי
עַל יְדֵי הַשּׁוֹטִים שֶׁלִּי
עַל יְדֵי הַגְּבוּלוֹת שֶׁלִּי
מֻגְבֶּלֶת עַל יְדֵי הַתִּקְרָה שֶׁלִּי
מֻבְדֶּלֶת עַל יְדֵי הַקִּירוֹת שֶׁלִּי
מוּבֶלֶת עַל יְדֵי הַצִּירִים שֶׁלִּי
מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַפְּתָחִים שֶׁלִּי
מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַתְּהוֹמוֹת שֶׁלִּי
חוֹפֶשֶׁת אֶת הַמַּעֲבָרִים שֶׁלִּי