כשהקמתי את הבלוג, חשבתי שיהיה נחמד אם אפרסם את הפוסטים מדי חודש ביום מיוחד. נניח, ראש חודש עברי, או ה-15 לחודש לועזי. אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד, וגם קביעוּת די לחוד, וכך יוצא (ממש במקרה) שאת הפוסט המיוחד הזה אני משחררת לאוויר העולם ביום מאוד מיוחד (ואהוב עלי במיוחד) – היום הארוך ביותר בשנה, או אם תרצו, המועד הרשמי של פתיחת הקיץ (ואותי זה מפליא איך זה שיום אחרי שמתחיל הקיץ – הימים דווקא מתחילים להתקצר, אבל זה, כך נראה לי, נושא לפוסט אחר…).
האמת, שהקיץ הוא הסיבה לבחירתי את הנושא המיוחד הפעם. אצלנו, בדרום-הגולן, בתקופה זו של השנה, הנוף הופך מאוד צהוב, מִדְבָּרִי משהו, החום מעיק ולא מזמין לטייל ולשהות בטבע. נדמה שכל תפקידו של הקיץ הוא לשמש כר פורה (חחח) להמשך: הסתיו, החורף, האביב והפריחה והלבלוב.
אבל… מתחת לפני השטח, או ממש מעליו, מתרחשים דברים, ומסתבר שיש לא מעט צמחים שמתעוררים ופורחים דווקא עכשיו. העובדה שזה מתרחש דווקא בקיץ היא ההופכת אותם לכל-כך מיוחדים. לראות את פרחי הצלף על רקע העשבים היבשים, או את הקיפודנים המזדקרים השופכים את סגוֹלם במרחבים הצהובים, משמח ומפעים כאחד (אותי ואת הדבורים, הפרפרים (והזבובים)).
אז מה הופך משהו להיות מיוחד? האם היותו בולט? שונה? אחר? לא הולך בתלם? שאין כמותו?
מה זה אומר להיות מיוחדת?
האם זה חשוב להיות מיוחדת?
האם הכרחי?
האם עצם היותי הופכני למיוחדת, או שעלי להשתדל להיות כזו?
~~
אגדה
דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה.
ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא בתרא סימן סג
לפי ר' נחמן, המקום שבו אנו רועים הוא המייצר את הניגון שלנו, המקום גם משמש כר המייצר עשב מיוחד לבהמה, והכי חשוב מבחינתי: מקום הרעׅיה משתנה. השינוי מייצר תנועה, והתנועה מבדילה ומייחדת, והופכת את הניגון – לשלנו, ואותנו – למיוחדים.
במקום המיוחד, גדלים עשבים מיוחדים, המייצרים שירה מיוחדת, שנארגת לכדי ניגוננו המיוחד.
ואלו המילים שנעמי שמר כתבה בעקבות ובהשראת דבריו המיוחדים של רבי נחמן:
דע לך
שכל רועה ורועה
יש לו ניגון מיוחד
משלו
דע לך
שכל עשב ועשב
יש לו שירה מיוחדת
משלו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של רועה
כמה יפה
כמה יפה ונאה
כששומעים השירה
שלהם
טוב מאוד
להתפלל ביניהם
ובשמחה לעבוד
את השם
ומשירת העשבים
מתמלא הלב
ומשתוקק
וכשהלב
מן השירה מתמלא
ומשתוקק
אל ארץ ישראל
אור גדול
אזי נמשך והולך
מקדושתה של הארץ
עליו
ומשירת העשבים
נעשה ניגון
של הלב
לא אתייחס לתוספת של נעמי שמר על קדושת הארץ והתפילה, אך ארצה להתייחס לתוספת שנתנה : "ניגון משלו", "שירה מיוחדת משלו". אם יש לרועה ניגון מיוחד, למה צריך להוסיף ולהדגיש כי הוא 'משלו'? ללמדנו כי אנחנו הם אלו היוצרים את המיוחדות והייחוד של ניגוננו, יוצרים בעצם היותנו אנחנו, בעצם היותנו מיוחדים. אוסיף ואומר כי יצירת הניגון על ידינו הופכת אותו לשלנו, אנו מטביעים עליו את חותמנו האישי ומתוך כך הופך הוא מיוחד.
זהו שיר כל כך מרגש, ואני לוקחת לעצמי את החירות לשנות לרגע את לשונו:
דעי לך
שכל רוֹעָה ורוֹעָה
יש לה ניגון מיוחד
משלה
ואני כבר פחות מתאמצת.
~~
סיפורישי
שאלת המיוחדות מעסיקה אותי לא מעט, ואני בודקת עם עצמי: אם אני עושה 'דברים רגילים', אני עדיין יכולה להיות מיוחדת? אם החיים שלי 'רגילים' ז"א שאני 'רגילה'? את התשובות שהתגבשו אצלי בחרתי לספר דרך שלושה סיפורים:
תקופה ארוכה כתבתי עבור אנשים את סיפור חייהם (עכשיו אני מעבירה סדנאות לכתיבת סיפורי חיים, כך שאנשים יכולים לכתוב בעצמם את סיפוריהם). ברוב המקרים היו אלה בני המשפחה, בני הדור השני, שדחפו את הוריהם להשמיע את סיפורם כדי שאפשר יהיה להעלותו על הכתב. לדורות הבאים. לא פעם ארך השידול כמה שנים, בתואנה: "אבל אין לי סיפור חיים מיוחד", "החיים שלי היו רגילים". הנסיון הראה, שלא רק מי שהקים יישוב, או עלתה בדרך לא דרך ארצה היה סיפור מעניין ומיוחד, אלא לכל אחד ואחת! ולמה? כי הדברים קרו להםן, החוויות שחווו הן אישיות, וכעת הםן נזכריםות בהן בדרכםן המיוחדת.
אם נפנה מבטנו דווקא לחלק החיים הנעורי-בחרותי, הרי שכמעט כל אחד.ת מאיתנו חלם.ה להיות משהו מיוחד, תעיד על כך תשובתו של אחד מחברי כנף, כשראיינתי אותו לא מזמן לרגל חמישים שנות חידוש ההתיישבות בגולן: "איך ראית בתחילת הדרך את כנף בת ה-30?": "לא האמנתי שזה יהיה מושב גדול עם אנשים רגילים… חשבתי שיגורו פה 8 משפחות מיוחדות". מעניין, לא?
האמת, קצת נעלבתי. (טוב, רק על עצמי לספר ידעתי…), אבל אח"כ אמרתי לעצמי שאם לגור בין שני בתי כנסת עתיקים ולצפות מדי יום (גם בעת כתיבת שורות אלו) על הכנרת זה להיות רגילה, אז זה מאוד מיוחד להיות רגילה.
וההתייחסות השלישית לשאלת המיוחדוּת, תהיה דרך זה הבלוג ודרך כתיבה בכלל. הרי כל אדם יוצר שואל את עצמו: הרי כתבו כבר שירים רבים, וסופרו המוני סיפורים, וצולמו התמונות היפות, ומה נותר לי לחדש? ענה על כך טולסטוי, במכתב לסופר צעיר: "אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים."
ואת אותו הרגע, שאני רואה את הסוס בפעם הראשונה, ואותו הרגע שאני כותבת עליו, הוא הרגע המיוחד ביותר שלי.
כי לכל יוצרת יש ניגון מיוחד משלה.
רגע! כל אדם.אישה הוא.היא יוצר.ת (ועל כך בפוסט אחר).
~~
שיר
אני
רוחמה מטלון
אֲנִי לֹא
הַפְּתִיחָה
וְלֹא הַנּוֹשֵׂא
אֲנִי לֹא הַמֻּשָּׂא.
אֲנִי לֹא הָעִקָּר
בֶּטַח לֹא הַטַּפֵל
אֲנִי לֹא הַנִיקוּד וְלֹא
הָאוֹתִיּוֹת
גַּם לֹא
הַמִּלִּים.
אֶת עַצְמִי
אֲנִי מְחַלֶּצֶת
מִבֵּין
הַשּׁוּרוֹת