עוד זה הולך וזה בא

אם יש דבר מפתיע, ובכל שנה מחדש, זה שבעיצומו של להט הקיץ ובתוככי אווירת החופש הגדול, כבר ניצבים להם החצבים הצחורים, ומזכירים לנו שהקיץ, על זיעתו ועל חומו לא יישאר פה לנצח, ושהנה, מגיח לו – פתאום – הסימן, שגם השנה זה יקרה.
כילידת יולי, חובבת-קיץ-אמיתית, החצב הזה מולי, המבטא את התמעטותן של שעות האור, "לא בא לי בטוב", ובכל זאת, אני שמחה לגלות, בכל פעם מחדש, שקצוותיו של המעגל המחזורי של הטבע מלופפים זה בזה, באופן שההתחלה אינה ממתינה לסוף, אלא מתהווה ממש תוך כדי.
ואם ב'בו-זמניות' עסקינן, הרי שאין כמו החצב בלייצג את הגם וגם של החיים: בו זמנית מצויים על גבעולו הפרחים שכבר סיימו לפרוח, מעליהם – התפרחת הצחה הפורצת, וממעל – הניצנים שממתינים לתור פריחתם.
גם וגם אפשר למצוא גם בעץ הלימון העושה מן הלימונים לימונדה: בעת ובעונה אחת יש בו גם פירות בשלים וגם פריחה, הכנה לפירות הבאים. והפריחה? הו הפריחה המרפאה! אין צורך להוסיף עליה, אף לא קמצוץ סוכר.
כך גם מחזור האישה, עוד בזמן הוסת, סופו של הנסיון ליצור הריון, כבר מתחילה עליה בהורמון ה-fsh , שאחראי על פיתוח הזקיק, שבו תתפתח הביצית המוכנה להפריה. מחזור אחד טרם הסתיים, וכבר מנצים בגופנו חלקים ראשוניים של תהליך חדש.
עוד זה הולך וזה בא.
רוב הדברים בטבע ובחיינו מתרחשים בתהליך.

כאן המקום להזכיר את 'בין השמשות', הזמן הלימינאלי, זמן הסף, שהוא כבר-לא ועוד-לא, לא כאן ולא כאן. זמן, שיכול אמנם לענות על ההגדרה של התחלת שלב, טרם פרידה מהשלב הבא. אך למעשה הוא מתאר מצב של ריק, חוסר, בעוד שאני דווקא רציתי לדבר כאן על המלאות, על הגם וגם.

אגדה
השילוב בין התחלה וסוף בא לידי ביטוי באופן חזק בקריאת התורה. באותו מועד, היום השמיני של חג הסוכות, שמיני עצרת, הוא שמחת תורה, קוראים גם את הפרשה האחרונה 'וְזֹאת הַבְּרָכָה' וגם את פרשת 'בְּרֵאשִׁית' הפותחת מחזור חדש בקריאה בתורה.
יחד עם המעגליות של התורה, ההופכת אותה לנצחית, מנו חז"ל עוד שישה דברים שנבראו טרם בריאת העולם, כאלו מלופפים בזמן:
"תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הם: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהינום, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה – דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז" (משלי ח:כב).
בבלי פסחים, נד ע"א
זהו מענם של חז"ל על השאלה – אז מה היה כאן קודם, והאם נקודת הבראשית, היא גם נקודת ההתחלה.
יש משהו מאוד מנחם בעובדה (?) שהיה כאן משהו קודם, ויהיה כאן גם מחר.
מנחמת הידיעה שאין סוף ואין התחלה, שיש מעגליות המאפשרת את המשכיותנו. שסופנו, איננו הסוף.
מה יהיה בסופנו?
ועוד, למרות שלא התמקדתי בזמן 'בין השמשות', מצאתי לנכון להביא לכאן גם את המדרש העוסק בזמן זה.
חז"ל ייחסו לזמנים המיוחדים, שלא תמיד ניתנים לתיאור ולתפיסה את הבריאות המיוחדות והייחודיות:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות; ואלו הן: פי הארץ; ופי הבאר; ופי האתון; והקשת; והמן; והמטה; והשמיר; והכתב והמכתב; והלוחות.
משנה, מסכת אבות, פרק ה, משנה ו
שלושה דברים ראשונים מתוארים עם המילה 'פי'. פה כמשהו נפתח ובולע, פי כמשהו שמדבר ומוציא.
הארץ – היציבות, הדבר המספק לנו ביטחון, אך יכולה גם לפעור פה (ראו בולענים).
הבאר – מים חיים, שרק כשחופרים מגלים אותם.
האתון – בפרשת בלק, התחילה לדבר "יפתח ה' את פי האתון" (במדבר, כב, כא) והוכיחה את בלעם.
סמל לדברים הידועים בתוך תוכנו, אך לא נאמרים. ורק ברגע האמת יוצאים החוצה.
והקשת והמן והמטה – שלושה סמלים נסיים, ללמדנו, להאמין להאמין להאמין ואליהם מצטרפת השמיר, התולעת הקטנה המסוגלת לבקע אבני גזית, ללמדנו כוח ההתמדה, הנחישות ובכלל שהכוח אינו טמון בגודל, אלא דווקא בגמישות.
הכתב והמכתב – אלו הן הדרכים להביע את מחשבותינו, לתקשר בינינו, להביע את הקשר בינינו. כי גם אנחנו בינינו גם וגם.
והלוחות, הם הקשר שלנו עם אלוהים, קשר הדדי, הוא המוסר ואנחנו המקבלים.
הקשר בינינו הוא המחשבות, הדיבור הכתיבה.
מתאים לי.

מה יהיה בסופנו
לאה גולדברג
מה יהיה בסופנו?
השמיים עמדו מלכת
אלמלא השעון שתיקתק
לא ידענו שכה רחוקים
אנו כבר מן הבוקר

איזה זרע ישאו הרוחות באביב
איזה פרח יצמח על קברנו
אני אתפלל שתהיה זו
נורית צהובה

לפנים
קטפתי אותה בהרים
מה יהיה בסופנו?

שני נערים ברחוב שרים שיר
בשני חלונות ברחוב
כבר הודלק אור
שתי אוניות בנמל
מפליגות הלילה
שתי ידי בשתי ידיך קרות
מה יהיה בסופנו?

סיפורישי
אני חושבת (!) שסיפורי האישי הפעם הוא המחשבות שלי, שלנו.
למעשה – הקושי הגדול בלהפסיק אותם.
אמר דקארט: "אני חושב משמע אני קיים", אז לכי עכשיו תפסיקי לחשוב…
ולמה השילוב בין סוף והתחלה הביא אותי למחשבותיי? משום שהן מתרוצצות במוחי במרץ, ויש שהן נדמות לי חסרות סוף, שכשאני כבר מצליחה להפסיקן, הנה מגיעה לה מחשבה חדשה, שזרעיה בכלל נטמנו ממאורעות ותחושות האתמול. כמשל.
בערב ראש השנה ביקשו רבים מאיתנו שלווה. השלווה טמונה במהות מחשבותינו. עד כמה הן חוזרות על עצמן? עד כמה הן משולבות דאגות לעתיד? עד כמה הן 'חופרות' את ארועי העבר? עד כמה הן מתמקדות בטוב?
אני יכולה להגיד, שכאחת ש'יש לה ראש', וכאחת שגדלה על חשיבותו, תפסו אצלי המחשבות מקום של כבוד, לא פעם על חשבון הרגש.
כעת , לשמחתי, אני לומדת לשלב ביניהן, ומשלבת גם בין האינטואיציה והשכל.
אין ספק שהכתיבה האינטואיטיבית שאני כותבת בעצמי, ואף מנחה ואתה, מסייעת לי רבות בכך.

לא בכדי השיר שלי, שהוא ברכתי לשנה החדשה, מתייחס לנחת.
משום שנחת הוא שביעות רצון, נחת הוא אורך רוח, נחת הוא אפשרות בקרה על המחשבות, על הקצב, על הטון, על הצבע.
ולחיות את הנחת משמעו, לראות אותו, להרגיש אותו, להתעטף בו, לשמור עליו. לנכוח בו.
כך שכשאני חיה את הנחות בנחת, אני שמחה בחלקי, ואני חיה בהלך רוח שחווה את הנחת בהתחלה, באמצע ובסוף.
בלי לומר 'מחר', בלי להגיד 'יום אחד', בלי לקוות ש'בשנה הבאה'.
עכשיו, יהא השלב אשר יהא, אני בנחת.

שיר

(שלוש עשרה מילים)
רוחמה מטלון

בְּנַחַת.
לִחְיוֹת נַּחַת בְּנַחַת.
לַעֲטֹף וּלְהִתְעַטֵּף
לֶאֱסֹף וּלְהֵאָסֵף
לִנְשֹׁם וּלְהִנָּשֵם
לְהַחֲיוֹת וְלִחְיוֹת
בְּנַחַת.

התמונות – מטיול משפחתי בבולגריה, סוף אוגוסט. שם הסתיו כבר מראה אותותיו,