קרה לך פעם שרצית / נדרשת לכתוב וכל פתחי הכתיבה נסתמו?
רצית לכתוב מאמר? ברכה? פוסט? תגובה? כתיבה יצירתית? שיר? סיפור?
ונשארת ברצון?

וההיפך? קרה לך פעם שהיו לך מלא רעיונות? וברגע האמת לא יצא כלום?
קרה לך פעם שדבר התחבר לדבר, והרגשת שזה זה?
וכשרצית ליישם הרגשת בועה גדולה (וריקה) סביב?

לי זה קרה, קורה ואני מאמינה שעוד יקרה.
רעיונות לפוסטים? מלא מלא. תובנות והגיגים? כמעט בלי סוף.
וברגע האמת? הנושא הזה – לא מתאים לתקופה, ההוא – ריק מתוכן, השלישי – לא כל כך מעניין.
ו- אין לי מה לכתוב.
ואם היית פעם בסיטואציה שכזו בוודאי הבחנת
שבנוסף לכך ששצף המילים תקוע באיזה סכר,
הרי שהסיטואציה הופכת ללא נעימה משהו,
מה שמגביר את התקיעות
ואת אי הנעימות.
מה שנקרא – אימת הדף הריק.
כלומר לא רק שאין מה לכתוב, מתווסף לזה גם לחץ.
ובלחץ – קשה לתפקד, ובטח ליצור, וגם קשה קשה ליהנות,
ואנחנו הרי רוצים.ות להיות מונעים.ות משמחה, וליהנות מהיצירה והיצירתיות.

אז מה לעשות?
לעשות!
מנסיוני האישי ומנסיון משתתפי ומשתתפות הסדנאות שלי
אני עדה פעם אחר פעם ל"נס" של שחרור הפקק, פקק האין לי מה לכתוב.
פעם אחר פעם אני שומעת "אני לא מאמינה איך הצלחתי לכתוב על …"
"לא הייתי מאמין שאמצא רעיונות לכתוב על…" ועוד

אחת השיטות הנהדרות לכך היא כתיבת הרצף –
פשוט (זו המילה) להתחיל לכתוב ברצף, מבלי להרים את היד מהדף
ומבלי לתת משמעות לסדר הדברים הנכתבים, לסגנון, לאיכות הכתיבה.
ולעשות זאת כמה דקות טובות. כן, כן ממש עם טיימר.

פשוט לכתוב!
וכשאין מה לכתוב?
לכתוב שאין מה לכתוב, לכתוב שאני שונאת את התרגיל הזה,
לכתוב את המשפט הראשון איתו התחלתי.
הוא יפתח עוד ערוצים, הוא יביא משום מקום עוד רעיונות.

וואו! כמה שהיא עוזרת, כתיבת הרצף הזו.

למה ואיך עוזרת כתיבת הרצף?
א. לעתים דווקא עודף רעיונות מקשה על החילוץ של אותו אחד שיתאים לנו,
וכשאין את ה-אחד, גם השאר ממאנים לצאת ומשאירים אותנו עם מלוא תאוותנו בידנו
הכתיבה ברצף מאפשרת להם לצאת.
גם אם הם לא מדהימים, גם אם לא נמצא האחד המוצלח
הכתיבה מאפשרת לרעיונות ולנו להשתחרר.

ב. סגנון הכתיבה הזה שם בצד את הצנזור הפנימי שלנו,
כשאנחנו כותבים.ות וכותבים.ות מבלי לשים לב לסגנון ולסדר הכתיבה
אנחנו מאפשרים לצנזור הפנימי (הנמצא ברמה כזו או אחרת בכל אחד ואחת)
לנוח.
הוא מבין שמדובר בכתיבה 'סתמית', בטיוטות ראשוניות, במשהו לא מחייב
ואם כך, הוא מבין שהוא יכול לנוח על משמרתו.

ואם הוא לא מבין? הרי שמפעם לפעם הוא ילמד.
ככל שנתרגל את כתיבת הרצף,
ככל שנתרגל את האפשרות של לתת דרור למילים,
לאפשר לרעיונות ולכל מה שקיים בתוכנו לצאת
הרי שהוא יפנים שכרגע אין זה מתפקידו לפקח עלינו ועל כתיבתנו

וככל שאנחנו נשתחרר – כך גם הוא.

מותר ורצוי לנסות  בבית!
בהצלחה!