
ביום שני האחרון, ביליתי עם אמי היקרה והאהובה, שאוטוטו חוגגת 86, ועם שירה, בתי האהובה והיקרה אף היא, שחגגה לא מזמן 24, בבית קפה בקניון רחובות.
לפתע ניגשה אלינו אישה קורנת מאושר: “איזה יופי לראות כאן את כולכן”. זו הייתה אחת החברות של אמי, שכל כך שמחה לראותנו יחד. היא הוסיפה ושאלה: “מה את עושה כאן?” כשהיא מפנה את השאלה אלי. שאלה במקום, שכן איני גרה ברחובות, גם לא קרוב, רוב ימיי עוברים עלי בכנף, שברמת הגולן. “באתי כדי לשבת עם אמא בבית קפה”, עניתי. וגבתה הורמה.
בשיחתנו אחר כך, כשהעליתי בפני שירה את הרמת הגבה של אותה אישה, היא ניסתה להסביר את פליאתה בכך שמדובר ביום שני בבוקר, זמן שרוב הא.נשים לא יכולים.ות להתפנות כדי לשבת עם אמותיהם.ן (ובנותיהם.ן) בקניון, זאת מפאת היותם.ן א.נשים עובדים.ות.
גם אני עובדת, עניתי לשירה. רק שאני בחרתי לעבוד בעבודה שמאפשרת לי את הבקרים הפנויים האלה (וכשמדובר בנסיעה לרחובות זה למעשה יום שלם), ועוד, הוספתי, אני בוחרת לדחות חלק ממשימותיי (הקשורות לעבודתי) לצורך הביקור.
חברה טובה, אותה שיתפתי בהרהוריי, התנגדה בתוקף להסברי, שיְכוֹלְתִי לפנות את הבוקר באמצעו של השבוע לטובת מפגש עם אמי היא פרי בחירתי, וחזרה ואמרה שאם הייתי מחויבת למקום עבודה מסודר לא הייתי יכולה לאפשר לעצמי לפנות חצי יום עבודה.
אני מסכימה עם כך שאופי מקום העבודה מכתיב את יכולת הגמישות עם הזמן שלנו, ועם זאת, אני יכולה לספר שהוצעו לי כבר כמה משרות, שאילו נעניתי להן הייתי חוסמת את אפשרותי לזמן שהוא שלי ובכך גם לעצור את התפתחותי האישית והמקצועית בה בחרתי, וסירבתי.
אני שומעת את צקצוק הלשון, ואת משפט המחץ: “זו לא חוכמה, את יכולה להרשות לעצמך”. ז”א מבחינה כלכלית, את יכולה להיות בררנית ולאפשר לעצמך משכורת נמוכה יותר.
אז מה לענות על כך? שיש אנשים רבים וטובים שיכולים להרשות לעצמם אך בוחרים להמשיך לעבוד שעות נוספות רבות? שאני עושה לא מעט וויתורים באורח חיי? שאני לא רוצה לעבוד שעות רבות יותר שיניבו לי כסף רב יותר, ולא תמיד יהיה לי מתי להשתמש בו? (ורק לסבר את האוזן, כשעזבתי את עבודתי כשכירה בחברת מחשבים, הסתבר שצברתי את כמעט כל ימי החופש שעמדו לזכותי, זה היה נהדר, משום שפדיתי אותם בסכום הגון ויפה, אבל הי, מה עם הזמן החופשי, שהייתי צריכה לעצמי? ואולי, אם הייתי מנצלת קצת ימי חופש, לא הייתי מגיעה למצב של כבר-לא-יכולה-להמשיך?).
ולא, אני לא קוראת כאן לעזיבת מקום העבודה, אני מדברת כאן על בחירה. אני בחרתי לשלם את המחיר ולהרוויח פחות (שזה משחק מילים יפה, תודו). בחרתי להסתפק בפחות כבוד מזה שהיה לי בזכות המעמד שהייתי בו, זאת כדי שיהיה לי זמן ללמוד את עצמי, להקשיב לעצמי, למצוא מה נכון לי וטוב לי לעשות, במה כדאי לי לעסוק, להיות עם א.נשים שאני אוהבת, ובשנים האחרונות גם לנסוע פעם ב-10 ימים – שבועיים לרחובות כדי לבקר את הוריי.
למעשה אני משתדלת לבחור כל העת, את מה שנתון לבחירתי. כי כן. יש דברים שלא (בעיקר, כל מה שקשור לאחרים.ות).
אני בוחרת איך אני רוצה שייראו חיי, במה אעסוק, כמה אעסוק, עם מי אפגש (משפחה, חברות, חברים, וגם א.נשים חדשים.ות), מה אקרא (לא עיתונים ואתרי חדשות), מה אשמע (מוזיקה, או הרצאות מעניינות, או תכניות שאני אוהבת (למשל נתן ואודיאה)), מה אוכל (כמה שפחות מעובד, כמה שפחות סוכר, כמה שיותר טבעי, בכמויות סבירות, עם לעיסה איטית, ולא אחרי 18:00), מה אעשה (לכתוב, לצלם, לטייל, ללמוד, להעביר סדנאות כתיבה, סדנאות דרך האמן והאמנית, סדנאות ‘לכתוב **’), מי יהיו הא.נשים שישתתפו בסדנאות שלי (אלו שבוחרים.ות לבוא אלי, ז”א לא שחייבים.ות).
אני משתדלת לבחור כל העת, וזה בא לידי ביטוי בצמתים הקטנים, שמתגלים אח”כ כצמתים גדולים ומהותיים:
למשל, בויכוחים, אי-ההסכמות עם אילן, או בואי נקרא לילד בשמו: “ריב”. אני יכולה לבחור אם להגדיל אותו בכך שאלחם על צדקתי, אני יכולה לדבוק בו ובכך לקלקל שעות או ימים באווירה כועסת.
לחיות עם מישהו באותו בית, באותו חדר, ובאותה מיטה כשכפתור ה'”ריב” דולק, זה מכביד. זה כמו לשאת שק אבני חצץ שדוקרות ומגבילות מאוד את התנועה, את המעברים, את החיים. לכן, ברגע האמת (או מקסימום זמן מועט אחריו, כי בכל זאת, אני לא מלאכית) אני בוחרת להגיד ‘קאט דה בולשיט’, ואילן איתי, ואנו חוזרים להסכים להיות זוג שחי ביחד, ונהנה, וחולק חוויות, ואוהב.

ככל שאני מודעת יותר למשמעות בחירותיי הגדולות כקטנות, איני מקלה בהן ראש.
אני מבינה שבתוך דבר גדול שלא תמיד ישנה היכולת או הרצון לבחור לשנותו (כמו מקום מגורים, עבודה, זוגיות),
אפשר לעשות את הבחירות, כמו כמה לחייך, כמה לפרגן, כמה שעות להשקיע ועוד.
אני גם מבינה שיכולת בחירה היא אחריות, ולא תמיד נחמד לשאת אותה איתך לכל מקום.
אך כדברי רחל, בשירה במו ידיי: “ומכל תנחומי רק אחד: כי ידי עוללה לי זאת..”
אני בוחרת עכשיו לסיים את הפוסט, כי גם למילים יש את גבולותיהם, וגם כי בחרתי להיות בתודעה של ‘מדייקת-בזמן’, ז”א להגיע בזמן לפגישות וכיוצא באלו, ואוטוטו צריכה לצאת.
ואם בפעם הבאה תראו תמונה שלי צועדת, או נוף יפה שנתקלתי בו בדרכי, תגידו איזה כייף לי, אבל זכרו שגם לכם.ן יש את יכולת הבחירה להוביל עצמכם.ן לאן שנכון לכם.ן, לכייף שלכם.ן.
אם תרצו להגיב, כאן או בפרטי, אשמח מאוד לשמוע.
רוחמה יקרה, המילים שלך פוגשות אותי עכשיו,( תוך כדי הנקה) בצומת חיים. חופשת לידה היא בהחלט הזדמנות לבחון מחדש את הבחירות שלנו ולחשב מסלול מחדש. מרגישה שחיפוש דרך לעמיתים לא פשוט אך יחד עם זאת מאפשר את ההתחדשות והנעה מתמדת
אנא אפנה, לאן אלך, עוד מחפשת תשובות בעולם בחוץ ועולמי שלי פנימה
תודה על מילים שהזכירו לי שהבחירה בידיי ועלי לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים.
ציפי יקרה,
לידות ו’וחופשות’ לידה הן בהחלט צמתי חיים המזמנים בחינה מחדש של בחירותינו.
מאחלת לך הקשבה צלולה, פתיחות, אמונה ואמון בעצמך ובדרך בה תבחרי.
גם לשוב לאותה דרך בה הלכנו, והפעם ממקום שונה, היא בחירה ראויה ונהדרת!
וגם, הבחירות היום היומיות, אל מול הילדים, אל מול עומס המשימות ובכלל.
בהצלחה ובהנאה!!
תודה לך 🙂