בשנים האחרונות שמתי לב שלמרות שנדמיתי לעצמי כבת אדם מסגרתית, הרי שמהלך חיי התאפיין בקושי להתחייב.
אם זה שחרורי מהצבא בדיוק שנתיים מיום גיוסי (אפילו את דרגת הסגן לא ענדתי על כותפותיי, שכן רגע לפני שמלאו שנה להיותי קצינה, השתחררתי),
אם זה סירובי ללכת למסלול מקוצר להוראה בעת לימודי התואר הראשון, ולא להתחייב על שנתיים או שלוש של הוראה.
(מה שהוכח נכון מאוד, כי לאחר הלימודים טסתי עם אילן למזרח).
אם זה המעבר לרמת הגולן שהוגדר על ידי כ”אנסה ואראה”, כשהצטרפתי לאילן שכבר התגורר בכנף, נסיון שנמשך כבר 28 שנים…
ואם זה עוד קודם לכן, הנישואין. בחיי שאם הייתי צריכה לחתום על מסמך שאני מתחייבת לחיות עם אילן עד סוף ימיי, נדמה לי שלא הייתי מוכנה לכך, ולא חלילה כי לא ראיתי אותנו חיים יחד לנצח נצחים, אלא שעצם ההצהרה שהנישואין שלנו הם לעוד ועוד שנים קדימה נראית לי מלחיצה משהו.
למעשה דווקא חוסר ההתחייבות מספק לי אפשרות בחירה יום יומית וזה אולי הסוד הגדול של נישואינו, ז”א שלנו.
ועוד… כשעבדתי כשכירה ושקלתי ללמוד לתואר השני במימון מקום העבודה, דרש ממני הבוס שעל כל שנת לימודים אתחייב להישאר בחברה שנה נוספת. סירבתי, ולא יצאתי ללימודים.
למרות שהסוגיה יכולה היתה להיפתר בכסף (הייתי מחזירה את שכר הלימוד) בחרתי לשמור באדיקות על החירות לבחור מתי לעזוב (ואכן, עזבתי שנה וחצי לאחר מכן).
ובחיי העכשוויים, כשאני עצמאית, וזמני בידי, סירבתי כבר פעמיים להצעות עבודה מאוד מעניינות, שמאפשרות המון חופש פנימי,
ולו בשל העובדה שאיני מוכנה להתחייב. אני ממשיכה לדבוק ולהגן על החופש ועל יכולת התמרון לגבי זמני והיקף עבודתי.

אין ספק, איני טיפוסית מתחייבת, ועם זאת אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד מאוד מחויבת.
מחויבת לעצמי, לאופן שבו אני רוצה לחיות, ולתהליכים שאני מאמינה כי יקדמו אותי, ירפאו אותי, ישמחו אותי.

מחויבות והתחייבות, גזורות מאותו שורש, מדברות באותה רוח, אך מהוות, למעשה, שני עניינים שונים, ומבחינתי אפילו מנוגדים.
מה היא אם כן המחויבות הזו, ואיך היא מתקשרת ליצירתיות?
כשאני מדברת מחויבות אני מדברת על מחויבות לעצמי, ליצירה שלי, ליצירה שבי. אני מדברת על הנתינה לעצמי, על היכולת שלי לאפשר ליצירה שלי להיות, מבלי לחכות לנסים, ואפילו מבלי להמתין להשראה שתגיע. פשוט (וכן, זה פשוט) להתמסר ליצירה, לזמן ולהזמין את ההשראה, ולעשות זאת באופן יזום ובר-כוונה.
יצירתיות יכולה כמובן להגיע באופן מפתיע, לנחות על הכתף ולבקש התייחסות, שיר חדש שמבקש להיכתב, הגיג מקורי שמתדפק על המקלדת, רעיון שנהגה לפתע. ועם זאת, בכדי לנהל אורח חיים מבוסס יצירה ויצירתיות, הרי שלא די ברגעים מתוקים אלו, זאת מכיוון שהיצירתיות יודעת להסתתר, ומיטיבה לחמוק. על מנת לעורר אותה על בסיס קבוע נדרש איתה דו-שיח שוטף ומתמשך.
הדרך הטובה והנכונה לעשות זאת היא יצירת מחויבויות. אליה. אלי.

אני מחויבת (ולא חייבת, כי אם בוחרת) להיטיב עם עצמי, להעשיר את עולמי, לעשות דברים שמשמחים אותי, להשתדל לא לעשות דברים שלא משמחים אותי, לטפח את רוחי, לחזק את גופי. אני מחויבת להפיח בי חיים.
למרות שאני מגדירה (או אולי מעתה אומר “הגדרתי”?) עצמי מסגרתית,
בחרתי באורח חיים שאין בו מסגרת תעסוקתית, אשר על כן הרבה מהעשייה ומהנתינה שלי לעצמי צריכה לבוא ממני, ובזמני החופשי.
“אנחנו מה שאנחנו מורגלים לעשות” אמר אריסטו וצדק.
המחויבות כלפי התפתחותי והתפתחות היצירה שלי הביאה ומביאה איתה הרגלים. טובים כמובן!
הנה חלק מהם:
כתיבת דפי בוקר מדי בוקרו של יום (לעיתים בצהריים).
צעידה יומית של 50 דק’ – שעה, באוויר הצח.
קימה מוקדמת בבוקר.
אכילת שלוש ארוחות מזינות ביום.
וכעת, משיצא הבלוג הזה לאור, אני רוצה להיות מחויבת אליו ולפרסם בו אחת ל-10 ימים פוסט הקשור לכתיבה, יצירה ויצירתיות.
מחויבת, מחויבת, מחויבת.
וגם אם יש בקרים שהכתיבה אינה מתבצעת בהם, או הצעידה מתפספסת, וגם אם יש ימים עם יותר ארוחות ופחות מזינות, הרי שהמחויבות מאפשרת לתהליך לא להיעצר.
המחויבות מאפשרת את הידיעה שאני עושה למען עצמי ולמען יצירתי פעולות מעוררות חיים, המחויבות באה לתת מענה לאותם רגעים חסרי אמונה, לאותם ימים חסרי מוטיביציה, לאותם רגשות שיש בכוחם להוריד מטה.

בסדנת ‘דרך האמן’ שהגתה ג’וליה קמרון, היא מתייחסת להבדל שבין משמעת ובין התלהבות.
משמעת יכולה להרוג את היצירתיות, והתלהבות מחיה אותה.
מנסיוני, אני יכולה להעיד שאותן מחויבויות שלא הצלחתי להתחבר אליהן קשר עמוק ואמיתי פגו ונמוגו מאורח חיי,
ורק אותן אלו שיש בי התלהבות לבצע אותן, ממשיכות לשהות בי לאורך שנים.

ממליצה לבדוק, אלו חיים בחרת לחיות? מה המחויבות שלך לעצמך? איך היא באה לידי ביטוי בחייך?
אלו הרגלים היית רוצה לאמץ לחייך? הרגלים שיטיבו עמך? ועם יצירתך ויצירתיותך?

לימים מבורכים מלאי חיות ויצירתיות!