
הו, נפלאות הן המילים על כפל משמעותן
הו, נפלאות הן המילים על פשטותן.
נפלאות הן המילים הפותחות (כן, כן, תרתי משמע).
רבות חשבתי על מה-אכתוב-בפוסט-הראשון-בבלוג-החדש-שלי,
רציתי שיהיה מעניין, שייהיה מסקרן, שישכיל, שימשוך, ויגרום להישאר, שירהיב, שיגע,
שיעניק השראה, שיתן מוטיבציה, שיסביר, שיפתח צוהר לשאלות.
ועם כובד משא שכזה על כתפיו, לא פלא שיציאתו לאור הלכה ונדחתה.
ואיזה מזל שהיריון צריך להגיע לסיומו, ואיזה מזל שהפוסט הראשון נולד, ומוליד יחד איתו את הבלוג כתיבה.דרך.חיים.
כמו תינוק רך בימים, הוא בוכה קמעה, מבקש קצת לעצום עיניו, מתאווה לחזור לרגע או שניים לרחם החמה והמגנה,
וכמוהו, מתחיל את מסע גדילתו, צמיחתו והתפתחותו, שאין לדעת לאן תגיע.

אכן, כתיבה ויצירה, זקוקות לזמן האינקובציה מחד גיסא, וזקוקות ליום, לרגע, לזמן, שבו מבקשים מהן לנבוע מאידך גיסא.
כך, כשצעדתי למעיין, כדרכי מדי בוקר, החלטתי לישב ליד המים המפכים, ולסגור עם עצמי נושא ראוי שיפתח את הבלוג.
כזאת אני, אוהבת שיש לי נושאים. כאלו שמדרבנים אותי להיות יצירתית, למצוא בתוכי את הנביעות המתאימות להם, וליצור בתוכי את היובלים החדשים או המחודשים לזרימתם של הרעיונות החוצה.

כשברדיו דיברו על סערה מתקרבת, יצאה השמש בינות העננים, והאירה על המים הנקווים בבריכה הבנויה.
אדוות דקות ועגולות השיבו לה תודה, ובי נתהווה אט אט האין נושא.
החלטתי להניח.
ושוב נפלאות המילים, משום שלהניח, זהו הלך נפש המבקש לא להיות בלחץ, לא מאוד-לרצות, ולהניח, זה גם לשים.
לשים את מנוחתי על פני השטח, לשים את מבטחי ביכולתי היצירתית, להפנות את תשומת הלב למה שמגיע,
ובעיקר להניח לכל מה שמגיע – להגיע, מבלי לדחות או לסתור אותו.
כשאני מדברת על להניח, עולה בדעתי צמד המילים ‘ציפיה-המתנה‘.
שתי המילים מבטאות רצון שיקרה דבר מה, רק שיש ביניהן הבדל בהלך הנפש המתלווה אליהן:
לצַפּוֹת, זה לרצות שיקרו הדברים כפי שאני מתכננת וכפי שאני רואה בעיני רוחי.
וכשהם לא מתרחשים באופן הצפוי – נרשמת אכזבה ואפילו גדולה.
להמתין, זה לחכות שהדברים יקרו, מתוך אמונה שיקרו טוב ונכון, זה לדעת שדברים שלא תכננו יקרו, ויקרו טוב.
בבלוג הקציתי מקום מיוחד ל-נפלאות צמדי המילים,כפי שהתוודעתי אליהם בלימודי ימימה.
אין ספק, ששימוש מושכל במילה זו או אחרת, יכול לשנות את התחושה, האמונה, וההרגשה לגבי סיטואציה מסוימת.
אל לי להקדים את המאוחר. במרוצת הזמן אוסיף את צמדי המילים הנוספים.

נדמה לי שהנושא של פוסט זה אמור היה להיות ‘אז-מה-יהיה-לנו-כאן?‘
בכל זאת, מה הלאה??
לפני כמה חודשים הכרזתי באופן רשמי על הקמת ענף מוגדר בעיסוקיי: ‘כתיבה.דרך.חיים‘,
שזה אומר איגוד כל הסדנאות שהעברתי, מעבירה ואעביר.
כתיבה ככלי להתפתחות.
כתיבה כצינור המבטא את תחושותינו, רצונותינו, כעסינו וכו’,
כתיבה כמזקקת את המחשבות, כתיבה כמניעה לפעולה, כתיבה כניקוי,
כתיבה כדרך חיים.
הכתיבה האינטואטיבית היוצאת מן הבטן, כמנוף להגברת היצירתיות, כחיבור לעצמי שלנו וכאמצעי לחיות את החיים במלוא התשוקה, האמת והחיות מעניקה את החיות ומהווה ומתווה דרך חיים.
את הסדנאות אני מתארת: סדנאות לעוררות היצירתיות והחיות המשלבות א.נשים, מילים, טקסטים מלאי השראה, דמיון ולב,
ואני מאמינה באמונה שלמה, וכמובן מביאה איתי את נסיוני האישי ש-
* עבודה עצמית ופנימית היא דרך לצמיחה.
* עבודה עצמית ופנימית היא דרך חיים.
* עבודה עצמית ופנימית, כשהיא נעשית בחברת א.נשים נוספים.ות מתעצמת (גם מבלי לשתף בפרטים האישיים והפרטיים).
* הכתיבה היא כלי נהדר להגברת הקשר עם עצמי.
* הכתיבה היא כלי נהדר להגברת היצירתיות, בכל שטחי החיים, והיצירתיות הינה המפתח לחיים מלאים וראויים.
וכבר חושבת לעצמי, שאולי, הייתי צריכה לקרוא למכלול הסדנאות ‘יצירתיות.דרך.חיים’
או אולי ‘חיים.דרך.חיים’
אולי?
ימים (ואני) יגידו.
ימים מבורכים מלאי יצירה וחיות,
ובעקבות העננים היפים של הבוקר, שהתחלפו בינתיים לענני גשם
מזמינה לשמוע ולהקשיב לג’וני מיטשל ב-‘שני הצדדים עכשיו’
ואלו המילים:
Both sides now
Joni Mitchell
Rows and flows of angel hair
And ice cream castles in the air
And feather canyons everywhere,
I’ve looked at clouds that way.
But now they only block the sun,
They rain and snow on everyone
So many things I would have done,
But clouds got in my way.
I’ve looked at clouds from both sides now
From up and down and still somehow
It’s cloud’s illusions I recall
I really don’t know clouds at all
Moons and Junes and Ferris wheels,
The dizzy dancing way that you feel
As every fairy tale comes real,
I’ve looked at love that way.
But now it’s just another show,
You leave ’em laughing when you go
And if you care, don’t let them know,
Don’t give yourself away.
I’ve looked at love from both sides now
From give and take and still somehow
It’s love’s illusions I recall
I really don’t know love at all
Tears and fears and feeling proud,
To say “I love you” right out loud
Dreams and schemes and circus crowds,
I’ve looked at life that way.
Oh but now old friends they’re acting strange,
They shake their heads, they say I’ve changed
Well something’s lost, but something’s gained
In living every day.
I’ve looked at life from both sides now
From win and lose and still somehow
It’s life’s illusions I recall
I really don’t know life at all
I’ve looked at life from both sides now
From up and down, and still somehow
It’s life’s illusions I recall
I really don’t know life at all