
אני, כידוע, גרה אל מול הכנרת, היא נשקפת מחלון חדר עבודתי (או חדר היצירה שלי כפי שאני מכנה אותו),
ומזמינה אותי לראותה מקרוב כשהיא מוארת על ידי קרני השמש הנוטה לשקוע.
אני מוקסמת ממנה בכל פעם מחדש, ולא יכולה שלא להתפתות לעשות לה (שוב) ‘בוק’.
ועל ה’שוב‘ הזה אני רוצה לדבר.
כי לפעמים יש לנו רצון להמציא את הגלגל, ואנחנו לא כותבים.ות או יוצרים.ות כי מישהו כבר שר את זה קודם.
ולפעמים נדמה לנו שאם אנחנו לא מחדשים.ות הרי שאין טעם בדברינו, ומוטב פשוט לא לכתוב או לא לצלם או לא לצייר
או פשוט, (כן, זה כל כך פשוט) לא!
אז כן!
כפי שהחיים שלנו מלאי חזרתיות (ואנחנו ישנים.ות, אוכלים.ות, אוהבים.ות, עובדים.ות ונחים.ות וחוזר חלילה), כך גם מעגלי היצירה שלנו.
אצלם שוב שקיעה, כי היא שוב מרהיבה, ושוב מלהיבה אותי.
ואולי, אצלם אותה מזווית שטרם צילמתי. ואולי לא.
אכתוב שוב על אהבה או אמהות או כל נושא ‘שחוק’ אחר, כי אלו הן אבני הבניין של חיי, והן מעסיקות אותי ומפרות אותי ומאתגרות אותי, והן הן משמשות לי כמעייני החיים, ומכאן שגם מעייני היצירתיות.
ואולי, אכתוב שיר שלא כתבו קודם. ז”א כתבו, בוודאי שכתבו אבל לא באותן מילים ולא באותו קצב, וחוץ מזה, הי, זו האהבה שלי! והמילים שלי! והרגשות שלי! והשיר שלי! אז כתבו קודם, וגם אני כותבת, כי אני רוצה ליצור. ואני כותבת את עצמי. ואת עולמי.
היצירה שלנו נשענת על ונוצרת מתוך החיים שלנו, ומה לעשות שהם אינם המצאה אחת גדולה (אאוצ’)?
היצירה שלנו משוחחת עם עולמנו הפנימי שמשוחח עם עולמנו החיצוני, שמה לעשות, שהוא משוחח עם החזרתיות והשגרה?
ואגב היא יכולה להיות מעניינת בפני עצמה.
מעניינת כפי שכל שקיעה נהדרת ממלאת את הלב וכפי שכל אור הנשפך על הכנרת חוזר אל חלוני (טוב נו, רק מהקומה השניה) וקורא לי לבוא לצלם אותו.
ואני? כשקוראים.ות לי – אני באה. גם אם זה יום אחרי יום.
ומעבר לחדוות היצירה, ומעבר לסיפוק בהתחברות לחלק היוצר שבנו, יש
יתרון נוסף ביצירתיות הנמשכת שלנו, זו שלא מחכה לגדולות ולנצורות, זו שנהנית מעצם היצירה.
היתרון הוא שככל שגדלה יריעת ההזדמנויות כך עולה ההתסברות שבכל זאת ניצור משהו שונה, אחר, שלא עשינו (כך) עד כה.
ואני יכולה להעיד על עצמי: ככל שאני מחוברת יותר לצד היוצר שבי, ככל שאני מזמנת לי הזדמנויות לכתוב ולצלם, כך אני מצליחה לפרוץ את הרגיל, לעשות טוויסט לשגרתי.
כך גם היום, ומכאן נולד הפוסט הזה:
כשהגעתי לצוק הסמוך לביתי, אותו צוק הצופה אל הכנרת, כדי לצלם את השקיעה המרהיבה, החלטתי להתיישב, זאת על מנת לנסות לתפוס זנב סוּף שגדל על המדרון, שיכנס לפריים המוזהב.

כשהתיישבתי, צדו עיני את פרחי החרדל שהיו פרושים בקצה הצוק (ובחיי שכשעמדתי וכשעיניי צפו הרחק אל כנרת מתחתיי, לא שמתי אליהם לב). או אז החלטתי לצלם את השקיעה מזווית קצת אחרת, כזו שמתמקדת בחרדלים ועל כן תופסת רק חלק של הכנרת.
ווואללה – יצאה תמונה לא רעה, מיוחדת, אחרת.
וכשראיתי אותה אחר כך בפלאפון היא בכלל זרקה אותי לחו”ל, למה? כי אני לא רגילה לראות את הכנרת הזוהרת כשבתמונה מתפרצת פריחה שכזו.
אז גם נהניתי מהשקיעה בזמן אמת, גם נהניתי מפעולת הצילום, וגם אחר כך – התרחב לבי מאופיה המיוחד של התמונה, שאיני רגילה בו.
אילו הייתי מבטלת את לכתי לצוק בתואנה שכבר צילמתי רבות (רבות) וטובות (טובות) של שקיעות ושל כנרת – לא הייתי זוכה לה.

הראית איזה יופי?