השנה, באופן מעניין, החלטתי שנושא 'סדר הנשים' שאנו עורכות בפעם החמישית בגולן, יהיה 'סדר' (!). בפועל, בשל וירוס הקורונה הוכנס העולם כולו לאי סדר והסדר שלנו בוטל.
לשמחתי, שני מפגשי הלימוד והכתיבה לקראת ההגדה המיוחדת הספיקו להתקיים, הספקתי לערוך את ההגדה והיא יצאה לאור!
במפגשים בחרתי להתייחס לסדר בארבעה מישורים: סדר בעולם (העולם כמקום מסודר), סדר או אי סדר ביציאת מצרים, סדר בסדר הפסח, וסדר בחיינו האישיים.

סדר עולמי (חדש?)
סדר הוא דבר מתמשך ולעיתים אף קבוע שמתרחש בכפוף לשיטה מסוימת, כך סדר יום, סדר הדברים, סדר עדיפויות, וגם סדרי בראשית. אני בטוחה שאיני היחידה ששאלה עצמה לא פעם איך מתרחש הסדר המופתי הזה בעולם? איך הביצית והזרע נפגשים ונוצרים חיים חדשים? איך בדיוק כשהעצים מנצים דוגרים החרקים על הביצים ואיך בדיוק אז מסנכרנות הציפורים את בקיעת גוזליהן וכולם יחד דואגים להמשכיות הטבע?
כשחז"ל שאלו עצמם למה דווקא אברהם צווה ב-'לך לך' , הם תיארו (1) את אברהם כמי שהפך למאמין באלוהים כתוצאה מתצפית בסדרי העולם, שבעקבותיה הגיע למסקנה שלעולם המסודר הזה יש בעל בית.
המעניין הוא שהעולם התחיל באי סדר כמעט מושלם (תוהו ובוהו) ומה שעשה אלוהים יום אחר יום זה להשליט בו סדר.
חורבן בית המקדש היווה נקודת ציון משמעותית של שינוי סדר החיים דאז. מכיוון שבית המקדש היווה את הלב הפועם של העם, של המצוות ושל החיים, בחרו חז"ל לארגן מחדש את אורח החיים והתקינו הלכות חדשות שקבעו סדר יום חדש הכולל סדרי תפילות (ניתן למצוא את סדר ראש השנה, סדר התפלות לחול ולשבת), סדר קיום המצוות, וסדרי חגים, איתם גם סדר פסח שהחליף את סדר הקרבת קורבן הפסח.

סדר פסח
הסדר נקרא סדר משום סדר הפעולות והתפילות שיש בו. הסדר אף הושם לאחר כבוד בתחילת ההגדה (סימני הסדר).
שמו זה ניתן לו בתחילת האלף השני, ואנו מוצאים בספר האורה של רש"י: "בפסח… אינו אוכל עד שיסדור הסדר, ואחר כך אוכל…".
והיום? די לנו להגיד סדר – כדי לדבר על ליל סדר פסח, סוג של מיטונימיה.

סדר אישי, להיות בסדר גם באי סדר.
ימימה אביטל, שאת חלקיה זכיתי ללמוד במשך כחמש שנים הגדירה כבר בחלקי ההכנה הראשונים שלושה סוגי סדרים:
הסדר הנכון: קודם להכיר את הטוב, ואז את המיותר (מיותר – כל מה שיצא ממידתו), זאת משום שכשמכיריםות קודם את הטוב יש כוח לשאת את המיותר.
הסדר ההפוך: ראיית המיותר לפני הטוב. "תמיד יש את המיותר בפני הטוב ומבעד המיותר הסתכלות ואז זו אשליה."
הסדר המיידי: זהו הסדר ההרגלי, הדפוסי, זה שמתוכו אנו פועליםות.
למעשה, מטרת הלימוד שלנו הוא להפוך את הסדר המידי ובמקום שננהג בסדר ההפוך ננהג בסדר הנכון.
ובמילים אחרות, שההרגל שלנו יהיה לראות קודם את הטוב ורק אח"כ את מה שלא. כדאי לשים לב שזה שונה מהעצה 'להרכיב משקפיים ורודים', שכן משקפיים ורודים מסננים את מה שפחות טוב, ז"א רואים מציאות חלקית. בעוד שהסדר הנכון הוא לראות תחילה את הטוב ולאחריו את המיותר – כלומר לראות את המציאות, היש, כפי שהוא.
כשאנו פועליםות לפי הסדר הנכון יכולתנו להיות באי-סדר הנכפה עלינו, כמו המציאות הקורונית השוררת עתה, מתחזקת.
(אחת הפעולות להכיר את הטוב היא ההודייה, פעולה קטנה גדולה המומלצת בסופו של כל יום).

מהיום אמרו – הכל בַּסדר!

והנה שיר קורונה שלי לפני סיום:

הסדר ההפוך
(שלוש עשרה מילים)

מנסה להשיב את
הסדר על כנו:
ימים קרים – לחמם
ולצנן את צריבת הלב
רוחמה מטלון

(1) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגו', אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם.
בראשית רבה, לט, א

אתחיל מסיפור מעניין שקרה לנו ממש לא מזמן:
בתי, שירה, הקריאה לאמי, סבתה, קטע מהעיתון על המחזמר מאמא מיה, בעוד אילן ישב ליד, כשהוא שקוע בפלאפון.
כעבור כשעה, במהלך הנסיעה הביתה, אילן התחיל לשיר באוטו את השיר מאמא מיה.
שירה שהייתה ערה ל'צירוף המקרים', שאלה אותו האם שר בגלל ששמע אותה מקריאה קודם לכן את הכתבה, ולהפתעתה הוא לא ידע על מה היא מדברת. הוא כלל לא היה מודע לתכנים שנאמרו בחלל החדר בזמן ששהה בו.
בדיוק! הוא לא היה מודע. המידע עקף את המודע שלו ונכנס הישר לתת המודע שלו.
מכיוון שהוא אוהב מוזיקה ושירים, הוא התחיל לשיר את השיר בעל השם הזהה לנושא הכתבה, שהוא כלל "לא שמע" קודם לכן.

בחירות (בחיים, בחיים) זהו נושא שמעסיק אותי מאוד. אני פריקית של בחירה, גאה לספר עד כמה לקחתי ולוקחת אחריות על חיי ואיך אני בוחרת כיצד להגיב אל מול מציאויות שמגיעות לפתחי.
לקראת הבחירות המשמשות ובאות עלינו (אני מקווה לטובה) – בחרתי להתייחס לפן נוסף של הבחירות, לזה שגורם לנו לבחור את בחירותינו, לזה שמהווה, כפי הנראה את התשתית, את נקודת המוצא לבחירותינו.
ובמילים אחרות –
עד כמה שלמה היא יכולת הבחירה שלנו?
עד כמה בחירותינו הן באמת בחירותינו?
ז"א אם נולדנו במקום מסוים, להורים מסוימים, אם חונכנו בדרך מסוימת וספגנו מסרים כאלו ואחרים, אם היום אנו מתגורריםות בישוב מסוים – איזו השפעה יש לכל אלו על הבחירות שלנו?
מסתבר שיש!
גם אם נדמה לנו שאנו פועלים מתוך ההכרה הערה שלנו, הרי שמחקרים מראים ש-95% מההחלטות שלנו נעשות מתוך התת-מודע. מתוך אותו איזור במוח שאוגר את הזכרונות, התחושות, הרגשות, המחשבות, האמונות מיום שנולדנו ועד היום, כולל ברגע זה. כולל קולות ומראות שמתרחשים ממש אל מול עינינו בעוד המוח המודע מסנן אותם, כי בינינו, כמה אפשר לקלוט?
וכך, אנו מוצאים עצמנו הורים למספר ילדים זהה פחות או יותר לממוצע באזור מגורנו.
וכך אנו בוחריםות ללמוד תואר ראשון / שני / שלישי או לא ללמוד בכלל באקדמיה בהתאם למקום בו גדלנו.
וכך הבחירה אם להיות שומרי מצוות,

ועוד לא נכנסתי לתחומי הבחירה הנשיים: לבחור להיות יותר בבית, לבחור להרוויח פחות.
"אני בוחרת ואין לי בעיה עם זה", אני שומעת קולות לא מעטים.
אכן, במסגרת ההשפעות הסביבתיות, המסרים שקיבלנו, החינוך שהתחנכנו בו – אנחנו אכן בוחרות.
ומה היינו בוחרות אם היינו נולדות למשפחה אחרת או מתגוררות בארץ אחרת?
מכיוון שאין אנו חיות במציאות של דלתות מסתובבות – לעולם לא נדע.
בכל אופן, נראה לי שכדאי להיות מודעים (!) לכך שהבחירות שלנו הן לא ב-100% שלנו.
הידיעה הזו, יש בה כוח עצום ליצירת שינוי בחיינו, אם נרצה בכך.
~
והעיקר, שתבחרו נכון וטוב, ותהיה לנו ממשלה נכונה וטובה.

איך ומתי מתחילים.ות? איך ומתי מחליטים.ות לסיים? האם כדאי לעבוד בלו"ז מוגדר או לתת דרור ומה שיהיה יהיה?
בחודשיים האחרונים הייתי צמודה לסיפור הבריאה, או אם לדייק, לסיפורי הבריאה, זאת במסגרת סדנה נהדרת שהובלתי יחד עם עופר בלנק, צילום בהשראת בראשית, אני הייתי אמונה על החלק הלימודי ועופר על החלק הצילומי.
לקרוא את סיפורי הבריאה מבעד לעיני היוצרת שאני, העלו בי נקודות מעניינות ביחס לתהליך היצירה.
איך ומתי מתחילים.ות?
סיפור הבריאה,  ולמעשה התנ"ך כולו מתחיל ב'בראשית'. מתוארת נקודת התחלה,  נקודת התייחסות, שממנה מתרחשים הדברים.
לא ברור האם ומה היה לפניה, ואיך והאם השפיע על התהליך.
למרות שברוב תהליכי יצירה אפשר להצביע על נקודת התחלה, הרי שאם נבדוק היטב נגלה שלנקודה זו יש בסיס של הכנה, של בשלות, של איסוף הבנות, שלאחריהן אכן מגיעה נקודת הבראשית, שממנה מתחיל התהליך. אפילו כמו לכתוב את הפוסט הזה עכשיו, רעיון שהתגלגל,  מחשבות שהתחברו, והופ, מתיישבת ומתחילה להגות. מבראשית.

התוהו ובוהו של הבראשית
אחת הסיבות שרובנו לא מתחילים.ות, לא קופצים.ות למים הוא הערפול, חוסר הוודאות, המון פרטים שמסתובבים בראש בלי סדר, האנדרלמוסיה הזו מעוררת לחץ, חששות, אפילו פחד. לאאאא. בואו נישאר כאן. למה בעצם  לעבור דרך החושך הזה על פני תהום?
מצד שני, המון רעיונות, הבזקים, דברים לא קשורים, בלאגן.
ובתוך כל אלו החליט אלוהים לברוא את האור. למה? כדי לקבל בהירות. כדי להבין מה פה קורה פה.
ואכן, השלב הבא אחרי בריאת האור, לאחר שראה את האור כי טוב, הוא ההבדלה. חושך – לכאן. אור – לשם. (או ההיפך). באופן לא מוכר אלוהים לא ביטל את החושך בעת יצירת האור, אלא הבדיל: "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ." (בראשית, א, ד).
ההבדלה, ההפרדה עוזרת לנו לראות את הדברים בבהירות. במקום להתייחס אליהם כסבך, בלי התחלה וסוף, אפשר לראותם כחלקים נפרדים, ואז המשימה לא  נראית מסובכת כל כך. רק מורכבת.
והופ. עבר יום. ז"א קודם הוא נוצר (המושג יום) ואז הסתיים.
מה ניתן ללמוד ממניית הימים, אחד,שני, שלישי? אני מוצאת בה את השלבים שבתהליך היצירה.
כל חלק מקבל את הזמן שלו, כל זמן מקבל את החלק שלו. אפשר ואולי צריך לנשום בין שלב לשלב, בין יום ליום.
למעשה מדובר בכלל ביממה, "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר", 24 שעות, שכוללות עשייה, וכנראה גם שינה.
משהו אחד הסתיים והבא אחריו בפתח.

איך ומתי מסיימים.ות?
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי." (שם, לא), עוד טרם עצר מלאכתו, עוד טרם נאמר לנו שסיימה, מסתכל אלוהים על כל אשר עשה, מרוצה למדי ואומר טוב מאוד. מצד אחד לא מצוין, ומצד שני יותר מהטוב, שאמר על שאר מעשי הבריאה במהלך השבוע.
רק ביום שלאחר מכן, ביום השביעי נאמר לנו ש" וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה." (שם,ב, ב). כעת כילה אלוהים את עשייתו, ושבת מכל מלאכה.
למעשה, אלוהים עבר ארבעה שלבים בדרך לסיום התהליך:
א. הביט על כל אשר עשה, ב. אמר טוב מאוד, ג. סיים את כל אשר עשה – בתודעתו
ד. שבת מכל מלאכתו – לא שינה מילה, לא הוסיף צבע לציור, לא ערך עוד חלק בתמונה, אלא ממש לחץ על send.
חז"ל תהו איך ידע אלוהים מתי לסיים, האם כשהיה שבע רצון? האם כי החליט מראש שהבריאה תיארך שישה ימים? האם הלך לו על הפעם הראשונה שניסה?
חז"ל הבינו ששלב סיום היצירה הוא שלב שדורש תעצומות נפש. מקביל הדבר לשאיפה לשלמות המקוננת בחלקנו, שהרי אם נסיים, לא נוכל לתקן, והרי חובה היא לתקן, לא? ועל כן כתבו את המדרש הבא:
אמר רבי אבהו הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן,  עד שברא את אלו אמר דין הניין לי,  יתהון לא הניין לי" [זה מהנה אותי,  הקודמים – לא מהנים אותי]
בראשית רבה פרשה ט
נראה, שלאלוהים הייתה את הפריבילגיה לערוך עוד ועוד ניסיונות, אבל אנחנו כיוצרים.ות צריכים.ות לקחת בחשבון, שמתישהו צריכה יצירתנו להסתיים, שמתישהו היא תקבל את חייה שלה,והמתישהו – זה עכשיו.
ואני מצטטת מתוך הספר 'דרך האמן'  של ג'וליה קמרון, שציטטה את פול גארדנר:
"ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר במקומות מעניינים" .

מהמדרש הזה ניתן ללמוד גם על חשיבותו של "כישלון" בתהליך היצירה, אלוהים לא אמר נואש, למרות שברא וברא ולא ממש הצליח לו.

וכן, יש סיפור בריאה נוסף, בפרק ב', שונה ודומה, חוזר ומחדש. גם ממנו אפשר ללמוד על תהליך היצירה.
אך הפעם, כמיישמת טובה של העקרונות שאני מנחה – אשים נקודה.
וגם אני אראה כי טוב מאוד ואשחרר את הפוסט הזה כרגע, ואאמין, שלמרות שאולי יכולתי לכתוב אותו טוב יותר, נכון יותר, שנון יותר ו-** יותר, הגיע זמנו לצאת לאוויר העולם, ולי, להמשיך במסע יצירתי, מסע חיי.

התמונות צולמו בסיורי הצילום שערכנו בסדנה – הכנרת, אגמון החולה
והשקדיה צולמה בנחל כנף.הבריאה במרהיבותה.

פעם פעם היו נהוגות בבית הספר התיכון מגמות: ריאלית, הומנית, ביולוגית.
למזלי, כשהגעתי אני לגיל תיכון נכנסה למערכת שיטת יחידות הלימוד, שהשאירה את כולנו, על שלל בחירותנו בכיתת האם. כך יצא שלמדתי 5 יח' מתמטיקה ו-5 יח' ערבית. לא ממש קשורות, (אבל) בהחלט עניינו והיו אהובות עלי מאוד.
ספרות? אומנות? ממש לא בשבילי, ולא בגלל שלא אהבתי, אלא כי לא השתלבו עם הצד הריאלי שרציתי מאוד (והיה לי קל) לטפח ולחזק, לכן גם בחרתי ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב לתואר ראשון, וכך נצמדתי לצד הריאלי שלי (באהבה רבה, יש לומר, ולמתמטיקה במיוחד) גם בחיי התעסוקתיים. גם כשעזבתי את עבודתי כשכירה בחברת מחשבים, הייתי עדיין שבויה בדיכוטומיה של ריאלית / הומנית, ולא אפשרתי להן לדור בשלום בתוכי. שלא לדבר שכשהרחבתי את תחומי העיסוק שלי במהלך השנים התקשיתי להגדיר במה אני עוסקת, ואיך לעזאזל קשורים הדרכת מחשבים ופיתוח באקסל לכתיבת ברכות וכתיבת סיפורי חיים, שלא לדבר על כתיבת שירים. לא תרמו לכך הרצאות שיווקיות ששמעתי שחזרו והדגישו – התמקדי התמקדי התמקדי.

לשמחתי פגשתי במושג נושאת הפכים בלימודי ימימה, ובשנים האחרונות אני מתחילה לעכל את עובדת היותי כזו, לא תמיד ממוקדת – ובתנועה המתמדת של חיי – ממשיכה ומתרחבת לעוד תחומים.
ועוד לשמחתי בשנים האחרונות צץ ועלה הגל של 'גם וגם', והנה הרצאה טובה שמתארת יופי את העניין, ואפילו קוראת לנו בשם: 'מולטי-פוטנציאליים'.
לאחרונה יצא שכשנתבקשתי לתאר עצמי בכמה נקודות מבט (בשאלון הנהדר שיצרה עידית אייזנר) מצאתי עצמי מונה ניגודים שקיימים בי: רוח וחומר (שגם מצויים בשמי), אמיצה וחרדתית, פשוטה ומורכבת, צחקנית ורצינית, והבנתי שאני נושאת הפכים.
אז מה זה בדיוק נשיאת הפכים?
הכלת שני צדדים שונים ואף הפוכים – בו זמנית. גם וגם. לא להתפשר או לנהוג קצת מזה וקצת מזה, אלא להביא את האיכויות של כל צד.
מקור המושג הוא חסידי, ומטרתו להציג את נוכחות האלוהים בכל החלקים של הבריאה, באשר הם. בזוהר יש התייחסות על בריאת העולם והאדם (גוף ונשמה), בריאה שמנכיחה "שני הפכים בנושא אחד".
יפה להתבונן בבריאת האור ביום הראשון, בריאה שאינה מבטלת את החושך אלא רק מבדילה אותם זה מזה. ההבדלה היא ההגדרה שלהם, התיחום שלהם, אך לגמרי לא הביטול שלהם.
ואולי זה הסוד, היכולת שלנו להגדיר את ההפכים, להבין שהם קיימים בנו, מולנו, בעולמנו, לדעת להבדיל ביניהם, ועם זאת לדעת לשאת אותם ולא מתוך היררכיה, אלא מתוך ידיעה שלכל הפוך יש את המקום שלו, ומתוך הבנה שהם לא מבטלים אחד את השני, וגם לא באים אחד על חשבון השני, אלא מביאים איתם איזו אחדות פנימית, שמביאה לכך שכל צד מקבל מהמהות ומהאיכויות של הצד השני.
אי אפשר לדבר על נשיאת הפכים מבלי להזכיר את היין והיאנג מהפילוסופיה הסינית, שמעבר להיותם הפכים הם גם תלויים זה בזה, נמצאים בתנועה ובהשתדלות לשמור על שיווי משקל ביניהם.
אפשר למצוא דוגמאות רבות לנשיאת הפכים: עוצמת הרכות, זריזות במתינות, עוז וענווה.

נשיאת הפכים ויצירה
המודעות להיותנו נושאי הפכים ולֶהֶיות העולם סביבנו נושא הפכים, יש בה פתיחת גבולותינו והרחבת תיחומנו, צעדים שיש בהם פתיחת מרחב היצירה שלנו, הרחבת נקודת המבט שלנו על העולם, שחרור קיבעונות, ומתן פתח לקבלה של זויות נוספות, גדולות ונקודתיות, וגם חיזוק האמון והאמונה בעצמנו וביכולתנו ליצור.
כדאי לשים לב לכמה אמונות מגבילות שיכולות לעצור/ להאט את התפתחותנו, אמונות שמתבססות על כך שהפכים אינם יכולים לדור יחדיו, ושגורמות לנו לחשוב שאם אני טובת לב איני יכולה להצליח, או שיצירה ופרנסה טובה אינן הולכות יחד, או רוחניות ופרקטיות, פשטות ואומנות, ומה עוד? אפשר להשלים מנסיון.
אז קדימה, תנו להפכים לשהות בכם.ן יחד, תנו להם מקום, כבדו אותם, קבלו אותם, ותנו לחיבורים ביניהם לעשות פלאים.
יותר מזה – יכול להיות שהפכים שנתתי כאן כדוגמא אינם נתפשים בעיניכם.ן כהפכים, אשריכם וטוב לכם.ן, אולי הם כבר חיים אצלכם.ן בשילוב פורה ומפרה.
בדקו מה מצוי בעולמכם.ן , מה הייתם.ן רוצים.ות להכניס אליו, ואולי תגלו שיש מקום לעוד חלקי יצירה בתוככם.ן.
בהצלחה!

כשהתחלתי להעביר את סדנאות דרך האמן, הדגשתי שהן עוסקות ביצירתיות,שהיא התשתית לחיים מלאי תשוקה והגשמה, ולמעשה דרך חיים בפני עצמה. ג'וליה קמרון, שכתבה את הספר 'דרך האמן' כתבה בכותרת המשנה שלו: 'דרך רוחנית לשפע יצירה'.
היא – יצירה, ואני – יצירתיות?
החלטתי לבחון מדוע החלטתי על שינוי התיאור, והאם אין בכך, למעשה שינוי מהותי, או שינוי המהות.
לשם כך כדאי כמובן לבדוק מהי יצירתיות ומהי יצירה.
יצירה
אני אוהבת להגדיר יצירה כחיבור מחדש של מרכיבים. ככזו יש בה את מימד הראשוניות  וככזו היא מביאה איתה נק' מבט תהליכית, שראשיתה בחשיבה, או גיבוש של רעיון והמשכה בביצוע.
בסופו של התהליך מתקבלת יצירה – התוצר של פעולת היצירה.
מה בין יצירה לבריאה? בריאה מיוחסת לפעולה אלוהית, של משהו הגדול מאיתנו, שיש ביכולתו ליצור יש מאין.
כן, אנחנו בוראים.ות מציאות, אך זו לשון מטאפורה שמטרתה לאפשר לנו לחשוב שהמסוגלות כולה בידינו.
יצירתיות היא התכונה הנדרשת כדי ליצור, היא נקודת המבט, היא האופן שבו ניגשים.ות לדברים, היא המנוע העומד מאחורי פעולת היצירה.
על מנת לחיות חיים מלאי יצירה עלינו לחיות חיים מלאי יצירתיות, ז"א שאנחנו נהיה יצירתיים.ות, שנשאל, שנתפלא, שנבדוק מה משמח אותנו, מה מחזק ונאמץ אלו לחיינו, ומן הצד השני – נבחן מה מעייף אותנו, ומה כבר לא שימושי בחיינו כדי לבחור לשחררו מחיינו. (ככל שהדבר תלוי בנו).
חשבתי שנכון יהיה להזכיר כאן את ספר היצירה, ספר קדום שעוסק ביסודות מהם נברא העולם, ובהם האותיות העבריות.
מדוע לא ספר הבריאה? אולי משום שהוא מתאר את מעשה הבריאה בשפת בני האדם. בכל אופן משום יומרניותו הרבה הוא נכנס לקטגוריית הסוד והמיסטיקה.

באופן  מודע החלטתי להכניס את היצירה לחיי, כשהחל להיווצר ברחמי שרירן, ז"א כשהוא התחיל לגדול. מכיוון שרחם מקושרת ליצירת חיים חדשים, שאלתי את עצמי לאיזה יצירה בחיי אינני נותנת מספיק ביטוי.
הבנתי שעלי להדגיש את היותי יוצרת במילים, והפניתי יותר זמן ואנרגיות לכתיבת שירים, סיפור ילדים, ולכתיבה אינטואיטיבית שידעתי שתכוון אותי למקומות טובים. עשיתי שינוי בסדר היום שלי ובעיקר בנושאים שעל סדר היום שלי ונתתי לתחום היצירה מקום יותר מכובד בחיי.
הבנתי גם שחלק מתהליך היצירה שלי הוא גם הוצאת התוצרים לאור, ומכאן התהוו להם בשנה האחרונה שני פרויקטים נהדרים, שממלאים את לבי רינה: #שירישי_בשישי, ו #שלוש_עשרה_מילים, אלו פרוייקטים שהפכו להיות המחויבות האישית שלי לעצמי, ויש בכוונתי וברצוני להפוך אותם לספרי שירים של ממש.
השרירן, לשמחתי הפסיק את גדילתו. ואם נראה שהפלא הזה, כמו הפלא של הוצאתי לאור, קרה במרחק כמה שורות בודדות, הרי שאני יכולה ל"הרגיע" ולספר שמדובר בשבע שנות עבודה פנימית התפתחותית, שהלכה והתעצמה בשנתיים וחצי האחרונות, ושלוותה בכמה וכמה א.נשות מקצוע: דיקור, נשימות, הרפואה החדשה וגם מבט יצירתי שלי על אורח החיים והתזונה.
לא פלא הוא שבשנתיים האחרונות הוספתי את הנחיית סדנאות הכתיבה האינטואיטיבית ואת סדנאות דרך האמן לסל המוצרים שלי.
מעבר לכך שאין חכמה כבעלת נסיון, הרי שהבנתי את חשיבותה של היצירה והיצירתיות לחיים ראויים, חיים של הגשמה, והבנתי שפגשתי שני כלים נהדרים, זמינים ופשוטים להניע ולהגביר אותן (את היצירה והיצירתיות) בחיינו.
אנקדוטה, שמשקפת את הלך הרוח היצירתי שלי:
לחדר העבודה שלי החלטתי לקרוא 'חדר יצירה', וזאת משתי סיבות עיקריות:
א. רוב עבודתי קשורה ליצירה, אני יוצרת שירים, פוסטים, ברכות, רעיונות.
ב. מעבר לכנרת הנשקפת מחלונו, חלוני, ארגנתי אותו כך שהוא ממלא אותי בהשראה.
תלויות על קירותיו תמונות שצילמתי ומדברות אלי במיוחד, יש בו לוח מגנטי, שמעבר לתמונות החזון השנתיות, תלויות על גביו תמונות שמזכירות לי סיפורי רגעים משמעותיים שאני מעוניינת שיצרבו בתודעתי. כמו למשל אותי נעזרת בחברה כדי להתגבר על פחדי לצעוד לאורכו של שביל צוקי מדברי, כמו תמונה מיצירה שיצרתי בקורס 'מדרש במו ידיך' לאחר שלמדנו על בריאת האור. כמו המשפחה שלי, וכמו גלויות מצוירות עם מילים שמדברות אלי (קבלה, התרגשות, לנשום).

על לוח השעם תלויות מתנות שקיבלתי או הגיעו לפתחי, פלייר בו אני "מדגמנת" את מכון שכטר, בו למדתי, ועוד אוצרות שממלאים את לבי.
אני יכולה להעיד שחדר העבודה בלשון חלוקת חדרי הבית, הוא באמת ובתמים חדר היצירה שלי.

אני שמחה שהרחבתי את פתחי לבי ליצירה, אני שמחה שהיצירתיות הפכה נר לימיי והרגליי, אני שמחה שפתחתי את נתיבי היצירה שלי למילים, ושאפשרתי לרעיונות שלי לעלות על הכתב ולהוציאם לאור.
אסיים בברכה החותמת את הודעות המייל שלי:
ימים מבורכים מלאי חיות ויצירתיות ואוסיף כמובן מלאי יצירה, חיות ויצירתיות.
~~
תמונת הנושא של הפוסט היא נרות ש"הנבטתי" באדמה. תהליך הנביטה והצמיחה הוא הפירוש שלי ל'ויהי אור', וזוהי תמונה התלויה אצלי בחדר היצירה ומפיצה הרבה אור.

הציווי – או הברכה – לשמוח הינו ייחודי לחג הסוכות, ומופיע בשלושה ניסוחים שונים*.
האחרון שבהם: "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ", עורר אותי במקצת, ז"א גרם לי לכתוב את הפוסט הזה.
זאת משום שההסבר הרווח מפרש את המילה 'אך' ל'רק',
ומכאן שכוונת הכתוב היא שנהיה *רק* שמחים.ות (כן, במשך כל שבעת (!) הימים**.

ה'רק' הזה התקשר לי לשני משפטים המשמשים כברכה רווחת: שיהיה לך רק טוב,
והציטוט מהשיר הנהדר של גלי עטרי: "תעשי רק מה שאת אוהבת". (מאיר גולדברג)

אני מבינה את הצורך, הרצון, והתפילה, שהכל יהיה רק טוב,
שהעולם בכלל, ושלנו בפרט, יהיה גן עדן עלי אדמות, שלא יקרה שום רע ושלא
נצטרך להתמודד עם תסכול, כאב או כל רגש לא נעים אחר.
אני גם יודעת שהחיים הם מורכבים, שלא הכל נהדר ומאיר,
שיש לפעמים ימים מעוננים,
מילה לא במקום שנאמרה או שאמרנו,
פעולות שלא בא לנו לעשות (נגיד לארוז לפני נסיעה לחו"ל? נגיד לעמוד בתור? נגיד הלחץ באוזניים בטיסה? בכוונה נתתי דוגמא שלרוב האנשים מתקשרת עם טוב, אפילו טוב מאוד.).
וכן, גם בתוך העבודה הכייפית שבחרנו בה בקפידה, יש רגעים או שעות פחות נחמדות (נגיד להכין חומר לרואת החשבון? נגיד לעקוב אחרי הגביה).
וגם בתוך האהבה הגדולה, יש רגעי מתח, כעס, כאב, שתודות לאהבה ולרצון העז להישאר יחד – מתפוגגים וחולפים.

מכאן ברור מדוע  האיחול הלבבי: "שיהיה לך רק טוב" אינו שלם, אינו ריאלי, ואינו מחובר למציאות
(אלא אם כן אנחנו עובדים.ות בבזוקה ומאחלים.ות להגיע לירח עד גיל 21).
אז כן, להיות בתודעה של שמחה, לדעת לראות את הטוב בין שלל הדברים שקורים לנו, להצליח להתמקד בו, ליהנות ממנו עד כלות.
ולזכור, שרק-טוב לא באמת יהיה כאן, אבל שנצליח לזהות את הטוב ולהתמלא ממנו – בוודאי ובוודאי.

בברכת נתראה רק בשמחות,
או יותר מוצלח: שנשמע דברים טובים (כל הזכויות שמורות לשמואל אבן, אבי היקר, שמסיים שיחות טלפון ובכלל במילים אלו)

*
"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כ"ג, מ)
"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", (דברים, ט"ז, יד)
"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". (שם, טז)

** ישנם פירושים נוספים למשמעות הציווי, כמו זה של רש"י, שאומר שלשון המשפט אינה לשון ציווי אלא לשון הבטחה, או כמו זה של הרש"ר הירש, שהשמחה הופכת להיות חלק מתכונות האופי, או כמו פירוש המילה 'אך' כדי לייצג את מיעוט השמחה.

~~
והתמונות?
כשאך (!) יצאתי מעולם השכירות לעולם העצמאות, מיהרתי להירשם לקורס צילום. פרוייקט הסיום היה לצלם שמחה.
אני בחרתי בפרחים. (והתמונות, אינן דיגטליות, כך שמשתמשת בעדכניות).
מה שמשמח אותי ביותר הוא זר פרחים בבית. במיוחד לקראת שבת.

"הצלחתי לתפוס את ענבל*", ומחר אפגש איתה",
כך ווצאפתי לאחותי, אחרי שהלנתי בפניה בדיוק הבוקר, שיש א.נשים שקשה להשיגם. (חודש וחצי, נגיד?).
"אין כמו התמדה! בהצלחה!" ענתה לי אחותי.
שמחתי על תשובתה, שהזכירה לי שאני מלכת ההתמדות ו"אני יכולה להעביר קורסים שלמים על זה".
וחשבתי שאם אני מנהלת בלוג על יצירתיות וכתיבה, הרי שכדאי שאתן להתמדה את מקום הכבוד המגיע לה.
למרות שעל פניה, התמדה היא הדבר האחרון שמתקשר עם השראה, יצירתיות, אומנות, ושאר ענייני רוח ומוזה.
שהרי, מה יותר נהדר מלעשות מה שמתחשק, ולצפות להארה שבוא תבוא, ביג טיים, ואנו נרוץ למחברת ונכתוב אותה, או נקליט עצמנו במהירות הבזק, שחלילה, לא תיעלם.

המעניין הוא, שיש דברים שמצטיירים לנו כנוגדים את המטרה או את המקום אליו נרצה להגיע,
אך למעשה, מדובר באשליה בלבד.
ההיפך הוא הנכון, למרות אופיים השונה, הם משרתים את הרעיון ותורמים להוצאתו לפועל,
ושתי דוגמאות שימחישו על מה אני מדברת:
הקצאת זמן לכתיבת דפי בוקר, משהו בין חצי שעה לארבעים דקות.
"למי יש זמן לזה?", "יש לי דברים חשובים יותר לעשות בבוקר", "גם כך אין לי זמן לנשום".
אלו חלק מהתשובות שמורעפות לחלל האוויר בסדנאות 'דרך האמן', כשאני מספרת על הכלי הנהדר של ג'וליה קמרון.
בזבוז זמן? נהפוך הוא, כתיבת דפי הבוקר מארגנת לנו את המחשבות, מסדרת לנו את סדרי העדיפויות, ממקדות אותנו בדברים החשובים והנכונים לנו באמת, כך שבמהלך היום אנו נמצא עצמנו דווקא מפוקסים.ות יותר, יעילים.ות יותר,
ולמעשה במקום זמן מבוזבז נקבל זמן מהודק, שככזה -יפנה לנו זמן חופשי.
כך גם לגבי הכתיבה היום-יומית.
א.נשים רבים.ות סבורים.ות שכדי להיות אמן.ית לא נכון ואפילו אי אפשר לעבוד בתוך מסגרת,
לא צריך להיות כפופים.ות לכללים ולהרגלים קבועים, מחשש קיבועה והיצרה של היצירה.
הנסיון מראה, שנהפוך הוא – דווקא המסגרת, אותה התמדה בהרגלים יום יומיים,
היא היא שמאמנת אותנו להיות יצירתיים.ות, היא היא המזמנת את ההשראה,
היא היא ההופכת אותנו ליצירתיים ומוציאה אותנו מהעמדה הפאסיבית של ההמתנה להשראה.

מעבר להתמדתי בכתיבת דפי הבוקר, אני רוצה לשתף בפרויקט שנולד השנה, שאם הוא לא התמדה, איני יודעת התמדה מהי:
לפני כחצי שנה החלטתי לפרסם מדי יום שישי שיר, #שירישי_בשישי, ומאז, אני מתמידה לעשות זאת.
לא תמיד אני מעלה שיר חם מהתנור, אבל תמיד דואגת לפרסם אותו, לצרף לו תמונה מתאימה ולכתוב עליו רקע בן כמה מילים.
יתרונות רבים להתמדה השבועית הזו שלי:
היא מעניקה לי עוגן, מאפשרת לי לאסוף שירים (בדרך לספר, כפי שבירכתי עצמי בדיוק בראש השנה שעבר),
מאפשרת לי להיות קרובה לעצמי, להיות נאמנה להחלטות שלי,
להמשיך ולהפוך את המחשבות, החלומות והדיבורים – למעשה.
בכל יום שישי, כשאני נכנסת לתוכנת הנקדן לנקד את השיר השבועי, אני נמלאת שמחה.
שמחה על הוצאת שיריי לאור.
שמחה על נאמנותי להחלטותיי.
שמחה עלי.

ואם לסגור את הסיפור של הבוקר, הרי שמחר צפויה לי פגישה,
שבעקבותיה, כך אני מקווה, תתרחב פעילות 'דרך האמן', ואיתה השפעתה הנהדרת על חיי א.נשים בדרך פשוטה וזמינה.
ראיתי זאת במו עיניי, נוכחתי לראות שינויים טובים שקורים לא.נשים בכל גיל,
ואני מאוד אשמח, אם הדרך הזו תפגוש א.נשים נוספים.ות ותרחיב את לבם.ות ונקודת מבטם.ן. וחייהם.ן, כמו שלי, ישפעו טוב.

ואם מסיבה כזו או אחרת זה לא יתממש בדרך הזו, הרי שתמיד יש את בית הסדנאות שלי ואותי,
כך שמי שירצה ומי שתחפוץ, יוכלו להגיע הישר אלי.

* שם בדוי
** והתמונות? אין כמו מים זורמים ללא הפסקה, כמציינים התמדה.
ויתרה מזו – ההתמדה הזו, בכוחה לחצוב סלעים.
הנהר מפלס לעצמו דרך בסלע הקשה, לא באמצעות כוח אלא בכוח ההתמדה.
נו, עניין של התמדה
הגולן, לשמחתי , שופע מעיינות ומפלים, והתמונות (פרט לזו שמצוין עליה) כולן מפה.
*** אם הגעת עד לכאן, סימן שהתמדת בקריאתך, ולכבוד כך, אאחל שתמיד תהא ברכה על ראשך 🙂

הנה סיפתח נהדר, שספק אם אחריו תמשיכו לקרוא את הפוסט.
מה אומר לך הביטוי הבא:
מהירות X זמן = דרך.
נשארת בחיים?  או שכולך בעתה, פירכוסים, דפיקות לב מהירות, ועוד מרעין בישין?
בכל אופן, אני כאן כדי להרגיע! ולספר שלא כל התיאוריות המדעיות נכונות.
לפחות לא במה שקשור לרוח האדם, להתפתחות, לתנועה קדימה.

ועל מה אני מדברת?
לקראת אמצע-סוף סדנת דרך האמן והאמנית, שהנחיתי לאחרונה,
שיתפה אחת המשתתפות את שקרה איתה בשבוע שחלף.
היא פתחה את דבריה במשפט "אני לא יודעת איך זה קרה, אבל…"
והמשיכה לתאר איך (פתאום) כבר לא התנהגה באותה דרך שהייתה רגילה אליה.
חייכתי, תוך שנזכרתי בבדיחה על אותו אחד שחיפש זמן רב חניה (בתל אביב, אלא מה?) ופנה לאלוהים בבקשה:
"אלוהים, תעשה שאמצא חניה."
לא חלפו כמה דקות, והופה – נתגלתה חניה פנויה, מחכה בדיוק לו.
"אלוהים, לא צריך, הסתדרתי".
אני מניחה שאתן.ם אינטלגנטים.ות מספיק,
כדי להבין את הקשר בין הבדיחה לאופן ההתבטאות של אותה אישה.
ולא, לא חיייבים להאמין באלוהים כדי להמשיך לקרוא.

ואיך כל זה קשור למהירות, דרך וזמן?
כי לא. הדרך שאנחנו עוברים.ות לא חייבת להיות פונקציה של זמן.
לא חייבים לחכות ה-מון זמן עד שרואים שינוי.
אכן, יש תהליכים שזקוקים לזמן כדי לעבד, להמתין, שמחכים לבשלות שלנו,
ויחד איתם, יש עניינים, שדי אם העלינו אותם למודעות,
שדי אם הבנו שמדובר בסוגיה שאינה מיטיבה עמנו,
כדי השהגלגלים הפנימיים שלנו יתחילו לנוע, ולהניע את המערכת כולה,
ואז, *פתאום*, מתרחש פלא, נס.
וחל שינוי.
אז לא, לא צריך למהר, ומצד שני גם אפשר לשחרר את האמונה ששינויים חייבים לקחת זמן.
ואותה אישה שכבר התחילה לעשות עם עצמה שינוי. קטן. ו'פתאום' שמה לב שחל בה עוד שינוי,
כבר לחצה על מקש ה'שלח' ופתאום יקרו לה עוד ועוד דברים נפלאים.
שהם כל-כך לא פתאום.

ולא שחוויתי לידה רגילה (כי את שלושת ילדי ילדתי בניתוח) ,
אבל אפשר לדמות את הרגע שבו ראשו של התינוק מבצבץ לפתע. כל כך לפתע, שאפשר לשכוח שהרגע הזה הגיע לאחר תהליך לידה שהוליד את הרגע הזה בדיוק.

יש  שיר נהדר של אולב האוגה,שמדבר על הפתאום הזה. (זה החלום)
אני רוצה בכל זאת להסתייג מהאופן שבו הוא כתוב.
לצד האמונה שפתאום = יום אחד יקרו לנו דברים טובים,
ולצד האמונה שהטוב הזה הוא חלום (ולא מציאות),
אנו חייבים.ות להאמין, ובעיקר לחיות בפועל
על פי האמונה שהדברים הטובים קורים לנו כאן ועכשיו.

אז, זרעו את הזרעים הנכונים לכם.ן בתודעה, והיו סמוכים.ות ובטוחים.ות
שיום אחד, פתאום, הם ינבטו.
וגם, שימו לב לאותם אלו שכבר נובטים, מאותם זרעים שנזרעו על ידינו, אתמול, ושלשום.

ולבסוף, החלטתי לשים פה את מילותיה של ריטה.
ולקחת ממנו את המילים:
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

מחכה
ריטה

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה…

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

הפעם הראשונה בה שמתי לב שהגולן (דרומו ומרכזו) בקיץ הוא למעשה סוג של מדבר, הייתה כשחזרנו מטיולנו במזרח, בעת שטיפסנו מהכנרת לכנף הישנה והופתענו לגלות שלא הכל ירוק סביבנו, כפי שהורגלנו לראות בשנת הטיול.

כבר אז היה זה עבורי שיעור גדול על נקודת מבט: כמי שחיה וגדלה בארץ, היובש סביב היה לי כל כך טבעי, שרק היציאה החוצה והמפגש עם מקומות אחרים גרמו לי לראות את הדברים אחרת.
מאז, כמובן שאני רואה היטב את הצהוב סביבי.
עם השנים, ובעיקר כשהפכתי יוצרת, אני מפנה את תשומת לבי לפרטים, ומאפשרת לעצמי להתפעל ולמקד את עצמי בפליאה שיש סביבי.
וכן, מסתבר שגם בקיץ המדברי סביבי יש לא מעט ירוק, ואף פריחה, ומסתבר שרוחשים בינות הצהוב הצהוב הזה הרבה חיים.
וחשבתי על החיים.

היכן הפוקוס שלי כשאני מביטה סביב? האם אני רואה דווקא את הצהוב השולט? את היובש? המדבר? או שמתמקדת בעצים הירוקים, בקוצים הפורחים ובשיחים, כמו הצלפים, המתעקשים לצמוח? (והטבע כמו הטבע, מעניק תשורה למי שמצליח לפרוח דווקא בעונה הזו – שותפות מחיה עם מיני החרקים)

מה בין התמקדות בטוב לבין משקפיים ורודים?
חשוב להדגיש כי אין בהתמקדות בטוב, מן הביטול של הפחות טוב, או של הרע (או המיותר , כפי שימימה כינתה אותו).
כשמה של ההתמקדות בטוב, כן היא  – היא מדגישה את הטוב, מייחסת לו מקום ראוי במבטנו, במחשבותינו, בתפיסתנו.
משקפיים ורודים לעומת זאת – צובעים את המציאות בורוד. המציאות מגיעה לעינינו ותודעתנו לאחר שעברה עיבוד פוטושופי, כך שמדובר למעשה במציאות מוסווית, לא אמיתית. מה שגורם לנו לחיות בסוג של ללה-לנד (וסופה של כל בועת ללה-לנד – להתנפץ).

אז איך מתמקדים בטוב? ימימה אביטל הגדירה מושג חדש: 'הסדר הנכון', קודם לראות את הטוב, ואז מבעדו יש לנו כוח וחוסן לראות את המיותר.
כשאנחנו מדברים.ות – לציין קודם את הטוב, כשאנחנו חושבים.ות – להקדים עם הטוב, כשאנחנו מביטים.ות על הנוף – לחפש את הנקודות הנעימות, מלאות החיים.
מחקרים מראים שכשמתמקדים.ות בטוב, קל יותר לצלוח מהמורות בחיים, וקל יותר להיגמל מהתמכרויות. קל יותר. שמח יותר.

התמקדות בטוב דרך הכתיבה והיצירתיות
אחד הכלים להגברת היצירתיות בחיינו הוא כתיבה אינטואיטיבית, וכתיבת דפי בוקר בפרט. מנסיון משתתפי ומשתתפות סדנאות הכתיבה וסדנאות 'דרך האמן והאמנית' – ככל שמתחברים לכלי הכתיבה האינטואיטיבית, כך צינורות התודעה מתנקים. ככל שאנו נעשים ערים למחשבותינו, לרצונותינו, ולמעשינו  (וזה מה שקורה בעת כתיבה קבועה של דפי בוקר) – עולה בנו, באופן טבעי,  ההבנה שהבחירה במה למקד את עצמנו במהלך היום תלויה בנו, ויתרה מכך – עולה בנו ההבנה שהבחירה בלראות את הטוב עושה לנו טוב, ומהבנה משמעותית זו צומחות בחירות מיטיבות נוספות.

וכדי שלא נישאר ברמה התיאורטית, הנה מלאכה יישומית:
להקדים את הטוב בדיבור שלנו.