קרה לך פעם שרצית / נדרשת לכתוב וכל פתחי הכתיבה נסתמו?
רצית לכתוב מאמר? ברכה? פוסט? תגובה? כתיבה יצירתית? שיר? סיפור?
ונשארת ברצון?

וההיפך? קרה לך פעם שהיו לך מלא רעיונות? וברגע האמת לא יצא כלום?
קרה לך פעם שדבר התחבר לדבר, והרגשת שזה זה?
וכשרצית ליישם הרגשת בועה גדולה (וריקה) סביב?

לי זה קרה, קורה ואני מאמינה שעוד יקרה.
רעיונות לפוסטים? מלא מלא. תובנות והגיגים? כמעט בלי סוף.
וברגע האמת? הנושא הזה – לא מתאים לתקופה, ההוא – ריק מתוכן, השלישי – לא כל כך מעניין.
ו- אין לי מה לכתוב.
ואם היית פעם בסיטואציה שכזו בוודאי הבחנת
שבנוסף לכך ששצף המילים תקוע באיזה סכר,
הרי שהסיטואציה הופכת ללא נעימה משהו,
מה שמגביר את התקיעות
ואת אי הנעימות.
מה שנקרא – אימת הדף הריק.
כלומר לא רק שאין מה לכתוב, מתווסף לזה גם לחץ.
ובלחץ – קשה לתפקד, ובטח ליצור, וגם קשה קשה ליהנות,
ואנחנו הרי רוצים.ות להיות מונעים.ות משמחה, וליהנות מהיצירה והיצירתיות.

אז מה לעשות?
לעשות!
מנסיוני האישי ומנסיון משתתפי ומשתתפות הסדנאות שלי
אני עדה פעם אחר פעם ל"נס" של שחרור הפקק, פקק האין לי מה לכתוב.
פעם אחר פעם אני שומעת "אני לא מאמינה איך הצלחתי לכתוב על …"
"לא הייתי מאמין שאמצא רעיונות לכתוב על…" ועוד

אחת השיטות הנהדרות לכך היא כתיבת הרצף –
פשוט (זו המילה) להתחיל לכתוב ברצף, מבלי להרים את היד מהדף
ומבלי לתת משמעות לסדר הדברים הנכתבים, לסגנון, לאיכות הכתיבה.
ולעשות זאת כמה דקות טובות. כן, כן ממש עם טיימר.

פשוט לכתוב!
וכשאין מה לכתוב?
לכתוב שאין מה לכתוב, לכתוב שאני שונאת את התרגיל הזה,
לכתוב את המשפט הראשון איתו התחלתי.
הוא יפתח עוד ערוצים, הוא יביא משום מקום עוד רעיונות.

וואו! כמה שהיא עוזרת, כתיבת הרצף הזו.

למה ואיך עוזרת כתיבת הרצף?
א. לעתים דווקא עודף רעיונות מקשה על החילוץ של אותו אחד שיתאים לנו,
וכשאין את ה-אחד, גם השאר ממאנים לצאת ומשאירים אותנו עם מלוא תאוותנו בידנו
הכתיבה ברצף מאפשרת להם לצאת.
גם אם הם לא מדהימים, גם אם לא נמצא האחד המוצלח
הכתיבה מאפשרת לרעיונות ולנו להשתחרר.

ב. סגנון הכתיבה הזה שם בצד את הצנזור הפנימי שלנו,
כשאנחנו כותבים.ות וכותבים.ות מבלי לשים לב לסגנון ולסדר הכתיבה
אנחנו מאפשרים לצנזור הפנימי (הנמצא ברמה כזו או אחרת בכל אחד ואחת)
לנוח.
הוא מבין שמדובר בכתיבה 'סתמית', בטיוטות ראשוניות, במשהו לא מחייב
ואם כך, הוא מבין שהוא יכול לנוח על משמרתו.

ואם הוא לא מבין? הרי שמפעם לפעם הוא ילמד.
ככל שנתרגל את כתיבת הרצף,
ככל שנתרגל את האפשרות של לתת דרור למילים,
לאפשר לרעיונות ולכל מה שקיים בתוכנו לצאת
הרי שהוא יפנים שכרגע אין זה מתפקידו לפקח עלינו ועל כתיבתנו

וככל שאנחנו נשתחרר – כך גם הוא.

מותר ורצוי לנסות  בבית!
בהצלחה!

איך אפשר בו זמנית גם 'לאהוב את מה שיש' וגם לרצות לשנות את מה שיש?
אחת הסוגיות הקשות לעיכול היא היחסים המורכבים
בין 'קבלת המציאות', כי כך החיים רוויים פחות מתח,
ובין 'הרצון לשנותה', כי כך אפשר לנוע, ופחות להיתקע במקום.
איך אפשר בו זמנית גם 'לאהוב את מה שיש' וגם לרצות לשנות את מה שיש? בהחלט דיסוננס קוגנטיבי.
בצמתים שונים בחיים יצא לי לשמוע לא מעט את המשפט 'ככה זה', ומיד אחריו מגיעה אחותו התאומה 'אין מה לעשות'.
בעיקר כשהלנתי על מסגרות גדולות, כמו מערכת החינוך (נגיד שיטות הוראה שלא אהבתי, כאמא),
כמו הצבא (נגיד, שיטות טרטורים שלא הבנתי, כאמא),
כמו המדינה (שיטות סדרי העדיפויות שלא אהבתי),
וגם בפן האישי, כשהתמודדתי עם סוגיות בריאותיות כאלו ואחרות,
כשלא ראיתי עין בעין את הפתרונות שנתנו לי (ואני בכוונה לא כותבת 'הציעו') הרופאים.ות – ענו לי ידידיי וידידותיי – ככה זה!
אני רואה סביבי א.נשים עם לחץ דם גבוה, סוכר גבוה, ו- זה מה יש.
עם חרדות, ו- ככה זה.
עם עבודה מתסכלת (מאוד) – ו- זה מה יש
עם יחסים סבוכים עם הקרובים.ות להם.ן ו- ככה זה.
ואני תוהה, האמנם?
מצד שני, אם אני לא מקבלת את הקיים, ושואפת לשנותו,
הרי שאני, כפי שביירון קייטי אומרת, מתווכחת עם המציאות, והויכוח הזה מכניס הרבה מתח לחיי.

זמן חול המועד פסח כעת, ואני מגלגלת בראשי חזור וגלגל את סיפור יציאת מצרים,
ובסיפור התנכ"י אני שמה לב שבני ישראל הכורעים תחת הנטל, סובלים ועובדים, עבדים וסובלים, אינם מנסים לשנות את הקיים. לבד מלצעוק בכמה הזדמנויות (מעטות) לאלוהים, לא מתואר שום נסיון לצאת מהמצב, שום אקטיביות.זולת הערב האחרון לעבדות, עת ניחתה במצרים מכת הבכורות. היחידות שהיו אקטיביות היו המיילדות, ויוכבד, מרים ובת פרעה, הן אמנם לא יזמו שינוי אך הביעו התנגדות פעילה לגזירות פרעה. הן בהחלט לא אמרו 'ככה זה' או 'זה מה יש'.
חז"ל בקוראם את הכתוב, תוהים איך יכול להיות ששנים רבות (מאוד) עוברות ובני ישראל לא מנסים להרים את ראשם, אפילו לא מתלוננים, ועל כן הם דורשים ומספרים על נשים צדקניות שיזמו ודחפו את בעליהן לקיים מצוות פרו ורבו, ועל מרים שתמכה ועודדה את עמרם, אביה.
ובכל זאת, מי שמחליט להוציאם ממצרים הוא ה', ומי שעושה זאת בפועל הוא ה', והם, כנראה משום שרוחם, רוח עבד, אפילו לא ניסו לשנות את המציאות.

ובחזרה אלינו, למציאות כמובן…
לאחר שנים שהתחבטתי רבות בסוגיה הבנתי ש-
שביל הזהב בין לקבל את המציאות ובין הרצון לשנותה נמצא בהלך הרוח בכל רגע ורגע. ומה זה אומר?
שאם, לדוגמא, אני מתמודדת עם כאבים, אז ברגע הכאב, אני מקבלת אותו, איני מלקה אותו ובוודאי שלא את עצמי על עצם קיומו כרגע. למה? כי זו המציאות שלי כרגע. התלונות שלי אליה ועליה לא יועילו, כרגע. ואף יזיקו.
יתרה מזו –
לא אקום בבוקר עם הידיעה הברורה שזה מה יש,
גם לא אקטר מן הבוקר עד הערב למה זה קורה לי או כמה קשה לחיות עם הכאב. (וזה קשה)

מצד שני, עם זאת, ויחד עם זה, ובמקביל, (אני ברורה, כן?)
לא אשאיר את המצב כפי שהוא, ז"א אנסה לעשות עם עצמי ו.או בעזרת סיוע מבחוץ, דברים ומהלכים שיקלו על הכאב, אם לא יעלימו אותו כליל.
לקבל את המצב אינו אומר לא לרצות לשנותו.

ושתי מילים על שינוי:
אני, מהדוגלות שאת הסוגיות יש לפתור מן השורש,
ובמקרה או שלא במקרה בכל הדוגמאות שהבאתי למעלה, זה אפילו אפשרי.
ובמקרה או שלא במקרה, את חלקן הבאתי מעולמי שלי.

אז אני מקבלת את זה שאני קצת חופרת, ובמקביל מנסה לשנות את זה ולאוורר.

מועדים לשמחה,
שמחת קבלת היש
ושמחת השינוי במידת הצורך (והיכולת)

לא יכולתי שלא להקביל את אופן העברת המידע במגילת אסתר לטוויית הקשרים ופרימתם ברשתות החברתיות של ימינו.

לשתף לשתף לשתף – אם לא כולם ראו את עושרך, תפארתך וכבודך – לא באמת היו לך כל אלו.

במלאת שלוש שנים לשלטונו של אחשוורוש במאה עשרים ושבע מדינות, הוא מחליט לערוך משתה לכל עובדי הממשל מכל רחבי הממלכה. לא ימי כייף לעובדים, לא גיבוש, לא הפוגה מהשגרה, אלא רק: "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים" (אסתר א, ד)
גם אחשוורוש שאל עצמו "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" והבין שאם אף אחד לא רואה את עושרו, אם אף אחד לא נחשף לכבודו, הרי שאין להם כל ערך.
אשר על כן הוא שיתף את תפארתו והתענג על כל לייק.

אך, אלפי הלייקים שגרף לא סיפקו אותו, והוא ביקש להגביר עוד את פופולריותו, כנראה שהבין שכדי להופיע ראשון באוסף החדשות נדרשת מעורבות גבוהה של האוהדים.
ומה יביא מעורבות ערה יותר מאישה יפה? שהיא שלו?
כך שביום השביעי למשתה הוא פוקד על שבעת סריסיו "לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת  לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" (אסתר א, יא). יש האומרים שאחשוורוש הגדיל עשות וביקש לשתף את ושתי כשהיא עוטה על עצמה כתר מלכות בלבד, עירומה!

למזל, גם בתקופה החשוכה ההיא, טרום ה-#metoo, ידעה ושתי לשים גבולות, וכחלק מהתנגדותה לנסיון הפיכתה למוצג לראווה, היא הגדירה עצמה כ'פרטית', חסרת יכולת שיתוף.

הגדרות הפרטיות שלה עלו לה ביוקר, ובנוסף לסילוקה מהארמון, היא 'זכתה' למסע שיימינג נרחב ומשומן היטב: "יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר  אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה […] וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ  לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ (אסתר א, יט – כב).

הרצון לשיימינג במגילה ממשיך כשהמן רוצה לתלות את מרדכי על עץ גבוה, כי אם אדם תלוי על עץ ואף אחד לא רואה… ועוד, כשאחשוורוש מתייעץ איתו "מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר ו,ו), מציע המן ש- "…וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".
כי מהו כבוד אם לא נראה ברחבי הרשת? ברחובות העיר?
כך זכה המן לשיימינג מטורף ברחבי העיר כשהוביל את מרדכי, בדרכו להיתלות בעצמו על העץ הגבוה (שטיפס עליו).

פעולת השיירינג האחרונה במגילה שייכת לאסתר!
סוף סוף שיתוף חיובי. כי גם לחדשות הטובות מגיע מקום של כבוד!
פעולתה המתוחכמת של אסתר אל מול אחשוורוש צלחה, גזירת השמד בוטלה. ואסתר מפרסמת זאת ברבים (פעמיים): "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר".

ובעצם קיימנו את החג מדי שנה אנו עושים.ות לו שיירינג ומעלים אותו לראש שמחתנו וכמובן לראש הפיד.

חג פורים שמח!

ביום שני האחרון, ביליתי עם אמי היקרה והאהובה, שאוטוטו חוגגת 86, ועם שירה, בתי האהובה והיקרה אף היא, שחגגה לא מזמן 24, בבית קפה בקניון רחובות.
לפתע ניגשה אלינו אישה קורנת מאושר: "איזה יופי לראות כאן את כולכן". זו הייתה אחת החברות של אמי, שכל כך שמחה לראותנו יחד. היא הוסיפה ושאלה: "מה את עושה כאן?" כשהיא מפנה את השאלה אלי. שאלה במקום, שכן איני גרה ברחובות, גם לא קרוב, רוב ימיי עוברים עלי בכנף, שברמת הגולן. "באתי כדי לשבת עם אמא בבית קפה", עניתי. וגבתה הורמה.
בשיחתנו אחר כך, כשהעליתי בפני שירה את הרמת הגבה של אותה אישה, היא ניסתה להסביר את פליאתה בכך שמדובר ביום שני בבוקר, זמן שרוב הא.נשים לא יכולים.ות להתפנות כדי לשבת עם אמותיהם.ן (ובנותיהם.ן) בקניון, זאת מפאת היותם.ן א.נשים עובדים.ות.
גם אני עובדת, עניתי לשירה. רק שאני בחרתי לעבוד בעבודה שמאפשרת לי את הבקרים הפנויים האלה (וכשמדובר בנסיעה לרחובות זה למעשה יום שלם), ועוד, הוספתי, אני בוחרת לדחות חלק ממשימותיי (הקשורות לעבודתי) לצורך הביקור.

חברה טובה, אותה שיתפתי בהרהוריי, התנגדה בתוקף להסברי, שיְכוֹלְתִי לפנות את הבוקר באמצעו של השבוע לטובת מפגש עם אמי היא פרי בחירתי, וחזרה ואמרה שאם הייתי מחויבת למקום עבודה מסודר לא הייתי יכולה לאפשר לעצמי לפנות חצי יום עבודה.
אני מסכימה עם כך שאופי מקום העבודה מכתיב את יכולת הגמישות עם הזמן שלנו, ועם זאת, אני יכולה לספר שהוצעו לי כבר כמה משרות, שאילו נעניתי להן הייתי חוסמת את אפשרותי לזמן שהוא שלי ובכך גם לעצור את התפתחותי האישית והמקצועית בה בחרתי, וסירבתי.

אני שומעת את צקצוק הלשון, ואת משפט המחץ: "זו לא חוכמה, את יכולה להרשות לעצמך". ז"א מבחינה כלכלית, את יכולה להיות בררנית ולאפשר לעצמך משכורת נמוכה יותר.
אז מה לענות על כך? שיש אנשים רבים וטובים שיכולים להרשות לעצמם אך בוחרים להמשיך לעבוד שעות נוספות רבות? שאני עושה לא מעט וויתורים באורח חיי? שאני לא רוצה לעבוד שעות רבות יותר שיניבו לי כסף רב יותר, ולא תמיד יהיה לי מתי להשתמש בו? (ורק לסבר את האוזן, כשעזבתי את עבודתי כשכירה בחברת מחשבים, הסתבר שצברתי את כמעט כל ימי החופש שעמדו לזכותי, זה היה נהדר, משום שפדיתי אותם בסכום הגון ויפה, אבל הי, מה עם הזמן החופשי, שהייתי צריכה לעצמי? ואולי, אם הייתי מנצלת קצת ימי חופש, לא הייתי מגיעה למצב של כבר-לא-יכולה-להמשיך?).
ולא, אני לא קוראת כאן לעזיבת מקום העבודה, אני מדברת כאן על בחירה. אני בחרתי לשלם את המחיר ולהרוויח פחות (שזה משחק מילים יפה, תודו). בחרתי להסתפק בפחות כבוד מזה שהיה לי בזכות המעמד שהייתי בו, זאת כדי שיהיה לי זמן ללמוד את עצמי, להקשיב לעצמי, למצוא מה נכון לי וטוב לי לעשות, במה כדאי לי לעסוק, להיות עם א.נשים שאני אוהבת, ובשנים האחרונות גם לנסוע פעם ב-10 ימים – שבועיים לרחובות כדי לבקר את הוריי.
למעשה אני משתדלת לבחור כל העת, את מה שנתון לבחירתי. כי כן. יש דברים שלא (בעיקר, כל מה שקשור לאחרים.ות).
אני בוחרת איך אני רוצה שייראו חיי, במה אעסוק, כמה אעסוק, עם מי אפגש (משפחה, חברות, חברים, וגם א.נשים חדשים.ות), מה אקרא (לא עיתונים ואתרי חדשות), מה אשמע (מוזיקה, או הרצאות מעניינות, או תכניות שאני אוהבת (למשל נתן ואודיאה)), מה אוכל (כמה שפחות מעובד, כמה שפחות סוכר, כמה שיותר טבעי, בכמויות סבירות, עם לעיסה איטית, ולא אחרי 18:00), מה אעשה (לכתוב, לצלם, לטייל, ללמוד, להעביר סדנאות כתיבה, סדנאות דרך האמן והאמנית, סדנאות 'לכתוב **'), מי יהיו הא.נשים שישתתפו בסדנאות שלי (אלו שבוחרים.ות לבוא אלי, ז"א לא שחייבים.ות).

אני משתדלת לבחור כל העת, וזה בא לידי ביטוי בצמתים הקטנים, שמתגלים אח"כ כצמתים גדולים ומהותיים:
למשל, בויכוחים, אי-ההסכמות עם אילן, או בואי נקרא לילד בשמו: "ריב". אני יכולה לבחור אם להגדיל אותו בכך שאלחם על צדקתי, אני יכולה לדבוק בו ובכך לקלקל שעות או ימים באווירה כועסת.
לחיות עם מישהו באותו בית, באותו חדר, ובאותה מיטה כשכפתור ה'"ריב" דולק, זה מכביד. זה כמו לשאת שק אבני חצץ שדוקרות ומגבילות מאוד את התנועה, את המעברים, את החיים. לכן, ברגע האמת (או מקסימום זמן מועט אחריו, כי בכל זאת, אני לא מלאכית) אני בוחרת להגיד 'קאט דה בולשיט', ואילן איתי, ואנו חוזרים להסכים להיות זוג שחי ביחד, ונהנה, וחולק חוויות, ואוהב.

ככל שאני מודעת יותר למשמעות בחירותיי הגדולות כקטנות, איני מקלה בהן ראש.
אני מבינה שבתוך דבר גדול שלא תמיד ישנה היכולת או הרצון לבחור לשנותו (כמו מקום מגורים, עבודה, זוגיות),
אפשר לעשות את הבחירות, כמו כמה לחייך, כמה לפרגן, כמה שעות להשקיע ועוד.
אני גם מבינה שיכולת בחירה היא אחריות, ולא תמיד נחמד לשאת אותה איתך לכל מקום.
אך כדברי רחל, בשירה במו ידיי: "ומכל תנחומי רק אחד: כי ידי עוללה לי זאת.."

אני בוחרת עכשיו לסיים את הפוסט, כי גם למילים יש את גבולותיהם, וגם כי בחרתי להיות בתודעה של 'מדייקת-בזמן', ז"א להגיע בזמן לפגישות וכיוצא באלו, ואוטוטו צריכה לצאת.
ואם בפעם הבאה תראו תמונה שלי צועדת, או נוף יפה שנתקלתי בו בדרכי, תגידו איזה כייף לי, אבל זכרו שגם לכם.ן יש את יכולת הבחירה להוביל עצמכם.ן לאן שנכון לכם.ן, לכייף שלכם.ן.

אם תרצו להגיב, כאן או בפרטי, אשמח מאוד לשמוע.

שמתי לב שאני יוצאת מוצלחת מאוד בתמונות כשאני מחייכת. חיוך כזה גדול, בריא, שמח.
ומאז הגילוי המשדרג-חיים הזה, אני משתדלת לחייך אל מול המצלמה, שלא לומר לצחוק, ככה שיראו לי את השיניים.
טוב, זה עדיין לא מבטיח תמונות מוצלחות, אבל באלו שכן, נדמה לי שהוא מוסיף המון.

* כשנתבקשתי לשלוח תמונה לכתבה בעיתון הגולן, זו התמונה שבחרתי.

מעבר לכך, ידוע שצחוק מועיל לבריאות, הוא פשוט עושה טוב. בואו נגיד שלפחות ברגע שהוא.
ובכלל, אם נביט בילדים וילדות נבחין ללא קושי שהן צוחקות המון, הם מחייכים, בלי חשבון, ככה בטבעיות.
ואם נביט במבוגרים ומבוגרות נבחין בלא מעט שפתיים קפוצות.
בתקופת עבודתי כשכירה, היה זה הצחוק, או העדרו, שאותתו לי לראשונה שעלי לחשב מסלול מחדש, היה זה כשאחד העובדים, איתו היה לי עבר הומורוסטי משותף, עצר אותי במסדרון: "רוחמה, את כבר לא צוחקת".
???, אפילו לא שמתי לכך לב.
לעתים, נדרשת מראה חיצונית שתשקף לנו את מצבנו, במיוחד כשאנחנו לא מורגלות לחיות חיים מודעים.
הייתי כל-כך עמוק בתוך החיים: אמא משקיענית (וקצת עצבנית) ל-3 ילדים, רעיה נהדרת (וקצת עצבנית) לבן זוג אהוב, ועובדת מסורה (וכלל לא עצבנית), שמתוך כובד החיים, משא האחריות, אחריות המשרה הפכה להיות רצינית. רצינית מדי.
כעבור כשנתיים גמלה בי ההחלטה להפסיק את מירוץ העכברות, וכדרכו של ריפוי, לקח לי חודשים ארוכים, אם לא למעלה מזה, להשיב את החיוך להיות חלק ממני ומחיי. ועודני.
ולא, זה לא שאני מחייכת כל הזמן, ולא, זה לא שאין לי סיבות להתעצבן, אבל אני זוכרת להזכיר לעצמי לחייך, לצחוק, לשמוח.

וכאן אני מהרהרת, האם יצירה יכולה להתקיים במצב צבירה חיוכי?
או במילים אחרות, עד כמה סבל הוא המניע של כוח היצירה?
אם נבחן את חייהם של חלק גדול של האמנים הגדולים ושל היוצרים הנהדרים, נגלה שהם היו רצופי סבל, חולי, עוני, היו להם חיי משפחה מסובכים, ילדות עשוקה וגם יציבות לא הייתה מנת חלקם.
יש האומרים שדווקא משום כך הנצה תאוותם ליצור, דווקא מתוך הקשיים נולדה אומנותם.
בהחלט ייתכן שמורכבות חייהם הייתה קרקע פוריה ליצירתם, אך אני בהחלט לא סבורה שזהו תנאי הכרחי ליצירה.
יצירה נובעת מתוך קושי, זוהי אכסיומה רווחת שאמונה בה עלולה להגביל אותנו באחת משתי האפשרויות:
* האמונה שרק סבל יביא יצירה – גורמת לנו, באופן תת מודע, לייעד עצמנו לחיות חיים שיש בהם סבל, ולהימנע מלשאוף לחיי אושר, שמא יילקחו מאיתנו היכולת וההשראה ליצור.
* כשאנו חיים.ות חיים "רגילים", נטולי מכאובים קשים אנו עלולים.ות להימנע מילצור, זאת משום שאין לנו זכות, אנחנו לא שייכים.ות לחומרים מהם בנויים אמנים. ואם בכל זאת אנו יוצרים.ות אנו עלולים.ות להמעיט בערכה של יצירתנו, שהרי היא לא נבעה ממקום מספיק מיוסר.

ובכל זאת? כשאנחנו מסופקים.ות, ומרבים.ות לחייך,
עלינו לדאוג ולמלא את מעיין היצירה,
עלינו לזכור לשתות ממימיו,
עלינו לסגל לנו הרגלי יצירה, שיבואו לידי ביטוי בזמן המוקדש לה, במקום מתאים,
עלינו להשרות על עצמנו השראה חיצונית ופנימית,
עלינו לזכור לטפח את החלק היוצר שבנו,
לתת לו תשומת לב, לפנק אותו, להחמיא לו,
ולאפשר לו להתבטא (כמה שיותר) בחיינו.

כן, זה דורש תשומת לב, זה דורש מודעות, זה דורש זמן, זה נמשך.
והתמורה? נהדרת!

חדוות יצירה.

החדווה שמתלווה לתהליך היצירה,
וגם החדווה שעליה נשענת היצירה.

אז, חייכת היום?

***
כאחת שמחוברת מאוד לשפה ולמילים אני יודעת כמה כוח יש להן ואיזו השפעה (בלתי מודעת) הן נושאות איתן על החשיבה שלנו. ולכן, עד שלא יימצא פתרון הולם יותר לשוויון שפתי (חלקי כבר קיים, ואני בהחלט משתדלת ליישמו), אני אשבור קצת לעצמי את המקלדת ולכם.ן את העיניים. תודה על ההבנה.

בשנים האחרונות שמתי לב שלמרות שנדמיתי לעצמי כבת אדם מסגרתית, הרי שמהלך חיי התאפיין בקושי להתחייב.
אם זה שחרורי מהצבא בדיוק שנתיים מיום גיוסי (אפילו את דרגת הסגן לא ענדתי על כותפותיי, שכן רגע לפני שמלאו שנה להיותי קצינה, השתחררתי),
אם זה סירובי ללכת למסלול מקוצר להוראה בעת לימודי התואר הראשון, ולא להתחייב על שנתיים או שלוש של הוראה.
(מה שהוכח נכון מאוד, כי לאחר הלימודים טסתי עם אילן למזרח).
אם זה המעבר לרמת הגולן שהוגדר על ידי כ"אנסה ואראה", כשהצטרפתי לאילן שכבר התגורר בכנף, נסיון שנמשך כבר 28 שנים…
ואם זה עוד קודם לכן, הנישואין. בחיי שאם הייתי צריכה לחתום על מסמך שאני מתחייבת לחיות עם אילן עד סוף ימיי, נדמה לי שלא הייתי מוכנה לכך, ולא חלילה כי לא ראיתי אותנו חיים יחד לנצח נצחים, אלא שעצם ההצהרה שהנישואין שלנו הם לעוד ועוד שנים קדימה נראית לי מלחיצה משהו.
למעשה דווקא חוסר ההתחייבות מספק לי אפשרות בחירה יום יומית וזה אולי הסוד הגדול של נישואינו, ז"א שלנו.
ועוד… כשעבדתי כשכירה ושקלתי ללמוד לתואר השני במימון מקום העבודה, דרש ממני הבוס שעל כל שנת לימודים אתחייב להישאר בחברה שנה נוספת. סירבתי, ולא יצאתי ללימודים.
למרות שהסוגיה יכולה היתה להיפתר בכסף (הייתי מחזירה את שכר הלימוד) בחרתי לשמור באדיקות על החירות לבחור מתי לעזוב (ואכן, עזבתי שנה וחצי לאחר מכן).
ובחיי העכשוויים, כשאני עצמאית, וזמני בידי, סירבתי כבר פעמיים להצעות עבודה מאוד מעניינות, שמאפשרות המון חופש פנימי,
ולו בשל העובדה שאיני מוכנה להתחייב. אני ממשיכה לדבוק ולהגן על החופש ועל יכולת התמרון לגבי זמני והיקף עבודתי.

אין ספק, איני טיפוסית מתחייבת, ועם זאת אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד מאוד מחויבת.
מחויבת לעצמי, לאופן שבו אני רוצה לחיות, ולתהליכים שאני מאמינה כי יקדמו אותי, ירפאו אותי, ישמחו אותי.

מחויבות והתחייבות, גזורות מאותו שורש, מדברות באותה רוח, אך מהוות, למעשה, שני עניינים שונים, ומבחינתי אפילו מנוגדים.
מה היא אם כן המחויבות הזו, ואיך היא מתקשרת ליצירתיות?
כשאני מדברת מחויבות אני מדברת על מחויבות לעצמי, ליצירה שלי, ליצירה שבי. אני מדברת על הנתינה לעצמי, על היכולת שלי לאפשר ליצירה שלי להיות, מבלי לחכות לנסים, ואפילו מבלי להמתין להשראה שתגיע. פשוט (וכן, זה פשוט) להתמסר ליצירה, לזמן ולהזמין את ההשראה, ולעשות זאת באופן יזום ובר-כוונה.
יצירתיות יכולה כמובן להגיע באופן מפתיע, לנחות על הכתף ולבקש התייחסות, שיר חדש שמבקש להיכתב, הגיג מקורי שמתדפק על המקלדת, רעיון שנהגה לפתע. ועם זאת, בכדי לנהל אורח חיים מבוסס יצירה ויצירתיות, הרי שלא די ברגעים מתוקים אלו, זאת מכיוון שהיצירתיות יודעת להסתתר, ומיטיבה לחמוק. על מנת לעורר אותה על בסיס קבוע נדרש איתה דו-שיח שוטף ומתמשך.
הדרך הטובה והנכונה לעשות זאת היא יצירת מחויבויות. אליה. אלי.

אני מחויבת (ולא חייבת, כי אם בוחרת) להיטיב עם עצמי, להעשיר את עולמי, לעשות דברים שמשמחים אותי, להשתדל לא לעשות דברים שלא משמחים אותי, לטפח את רוחי, לחזק את גופי. אני מחויבת להפיח בי חיים.
למרות שאני מגדירה (או אולי מעתה אומר "הגדרתי"?) עצמי מסגרתית,
בחרתי באורח חיים שאין בו מסגרת תעסוקתית, אשר על כן הרבה מהעשייה ומהנתינה שלי לעצמי צריכה לבוא ממני, ובזמני החופשי.
"אנחנו מה שאנחנו מורגלים לעשות" אמר אריסטו וצדק.
המחויבות כלפי התפתחותי והתפתחות היצירה שלי הביאה ומביאה איתה הרגלים. טובים כמובן!
הנה חלק מהם:
כתיבת דפי בוקר מדי בוקרו של יום (לעיתים בצהריים).
צעידה יומית של 50 דק' – שעה, באוויר הצח.
קימה מוקדמת בבוקר.
אכילת שלוש ארוחות מזינות ביום.
וכעת, משיצא הבלוג הזה לאור, אני רוצה להיות מחויבת אליו ולפרסם בו אחת ל-10 ימים פוסט הקשור לכתיבה, יצירה ויצירתיות.
מחויבת, מחויבת, מחויבת.
וגם אם יש בקרים שהכתיבה אינה מתבצעת בהם, או הצעידה מתפספסת, וגם אם יש ימים עם יותר ארוחות ופחות מזינות, הרי שהמחויבות מאפשרת לתהליך לא להיעצר.
המחויבות מאפשרת את הידיעה שאני עושה למען עצמי ולמען יצירתי פעולות מעוררות חיים, המחויבות באה לתת מענה לאותם רגעים חסרי אמונה, לאותם ימים חסרי מוטיביציה, לאותם רגשות שיש בכוחם להוריד מטה.

בסדנת 'דרך האמן' שהגתה ג'וליה קמרון, היא מתייחסת להבדל שבין משמעת ובין התלהבות.
משמעת יכולה להרוג את היצירתיות, והתלהבות מחיה אותה.
מנסיוני, אני יכולה להעיד שאותן מחויבויות שלא הצלחתי להתחבר אליהן קשר עמוק ואמיתי פגו ונמוגו מאורח חיי,
ורק אותן אלו שיש בי התלהבות לבצע אותן, ממשיכות לשהות בי לאורך שנים.

ממליצה לבדוק, אלו חיים בחרת לחיות? מה המחויבות שלך לעצמך? איך היא באה לידי ביטוי בחייך?
אלו הרגלים היית רוצה לאמץ לחייך? הרגלים שיטיבו עמך? ועם יצירתך ויצירתיותך?

לימים מבורכים מלאי חיות ויצירתיות!