אחד הדברים החשובים ביותר שלימדו אותי חגית וליאור, המנחות הנהדרות שלי בהכשרת מנחים הוא (מתבקש כאן: לא לכתוב משפטים כל כך ארוכים) לעשות חיבורים: לחבר בין מה שא.נשים מרגישים.ות ובין הנושא המדובר במפגש, לחבר בין מה שנאמר, לחבר את עצמנו,
קרה לך פעם שרצית / נדרשת לכתוב וכל פתחי הכתיבה נסתמו? רצית לכתוב מאמר? ברכה? פוסט? תגובה? כתיבה יצירתית? שיר? סיפור? ונשארת ברצון? וההיפך? קרה לך פעם שהיו לך מלא רעיונות? וברגע האמת לא יצא כלום? קרה לך פעם שדבר
איך אפשר בו זמנית גם ‘לאהוב את מה שיש’ וגם לרצות לשנות את מה שיש? אחת הסוגיות הקשות לעיכול היא היחסים המורכבים בין ‘קבלת המציאות‘, כי כך החיים רוויים פחות מתח, ובין ‘הרצון לשנותה‘, כי כך אפשר לנוע, ופחות להיתקע
בשבועיים האחרונים אני עסוקה בהנחית מפגשי כתיבה שנושאם, וזה לא מפתיע, יציאת-מצרים-שלי, וכן בעריכת סדרי נשים, בהם נשים שיתפו ביציאת מצרים הפרטית שלהן. כפי שיציאת מצרים היא ליבת התרבות היהודית, הארוע המכונן של העם, כך כשא.נשים מתבקשים.ות לספר אודות יציאת
אני, כידוע, גרה אל מול הכנרת, היא נשקפת מחלון חדר עבודתי (או חדר היצירה שלי כפי שאני מכנה אותו), ומזמינה אותי לראותה מקרוב כשהיא מוארת על ידי קרני השמש הנוטה לשקוע. אני מוקסמת ממנה בכל פעם מחדש, ולא יכולה שלא
לא יכולתי שלא להקביל את אופן העברת המידע במגילת אסתר לטוויית הקשרים ופרימתם ברשתות החברתיות של ימינו. לשתף לשתף לשתף – אם לא כולם ראו את עושרך, תפארתך וכבודך – לא באמת היו לך כל אלו. במלאת שלוש שנים לשלטונו
כשהחלטתי למסד את הנחיית סדנאות הכתיבה, נתבקשתי על ידי היועץ העסקי שלי ליצור דף פייסבוק (!). בקשה שהביאה עמה משימה לא פשוטה: נדרשתי לתת לדף שם. שני דברים ידעתי: שהשורש כ.ת.ב יהיה בפנים, וגם ה’חיים‘. בנוסף, חשבתי על צירוף פעלים
ביום שני האחרון, ביליתי עם אמי היקרה והאהובה, שאוטוטו חוגגת 86, ועם שירה, בתי האהובה והיקרה אף היא, שחגגה לא מזמן 24, בבית קפה בקניון רחובות. לפתע ניגשה אלינו אישה קורנת מאושר: “איזה יופי לראות כאן את כולכן”. זו הייתה
שמתי לב שאני יוצאת מוצלחת מאוד בתמונות כשאני מחייכת. חיוך כזה גדול, בריא, שמח. ומאז הגילוי המשדרג-חיים הזה, אני משתדלת לחייך אל מול המצלמה, שלא לומר לצחוק, ככה שיראו לי את השיניים. טוב, זה עדיין לא מבטיח תמונות מוצלחות, אבל
בשנים האחרונות שמתי לב שלמרות שנדמיתי לעצמי כבת אדם מסגרתית, הרי שמהלך חיי התאפיין בקושי להתחייב. אם זה שחרורי מהצבא בדיוק שנתיים מיום גיוסי (אפילו את דרגת הסגן לא ענדתי על כותפותיי, שכן רגע לפני שמלאו שנה להיותי קצינה, השתחררתי),